אין ליעקב מה לדאוג

כמו אברהם סבו, אף יעקב מתחיל את דרכו המיוחדת כבחיר ה' בהליכה מארץ לארץ אחרת. אולם מה גדולים ההבדלים ביניהם: אברהם יצא מחרן כדי להגיע לארץ ישראל, ואילו יעקב יוצא מהארץ כדי להגיע לחרן, אברהם נטש חברה של עובדי אלילים, ואילו יעקב עזב את בית הוריו הספוג באמונה וקדושה, אברהם נענה לקריאה א-לוהית שבצידה הבטחות וברכות גדולות ונצורות, בעוד שיעקב בורח מפני אחיו המבקש להורגו, ואינו יודע מה יעלה בגורלו. לאברהם נאמר: "לֶךְ־לְךָ… וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָם", ואילו ליעקב נאמר: "בְּרַח־לְךָ… וַיֵּצֵא יַעֲקֹב". ההבדל בפעלים משקף את ההבדל העצום באופי ההליכה ובמטרותיה: אצל אברהם העיקר היה בהליכה קדימה אל היעד, ובמקרה של יעקב, לעומת זאת, העיקר הוא בהתרחקות מנקודת היציאה.

בעוד שאברהם מזוהה עם זריחת השמש, והוא העיר והאיר ממזרח, הרי שיעקב הולך לקראת שקיעתה: "כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ". אברהם ראה בירה דולקת, מלאת אור, והציץ עליו בעל הבירה, ואילו יעקב רואה חשיכה גדולה, והבורא פוקד לכבות את הפנסים המאירים אותה, כדי שתשתרר עלטה מוחלטת בדברו איתו (ב"ר סח). אברהם תיקן שחרית מתוך המפגש עם האור ההולך ועולה, ואילו יעקב מתקן ערבית מתוך אימת החשיכה הנופלת עליו. תפילת אברהם הייתה בבחינת "להגיד בבוקר חסדך", ותפילת יעקב "ואמונתך בלילות".

על המילים "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" אמרו חז"ל: "ביקש לעבור, נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו" (ב"ר שם). יעקב חש כאילו כל העולם נהיה בלתי עביר עבורו, והוא חווה את החוויה שעתידים בניו לחוש שוב ושוב מאז ועד היום: "העולם כולו נגדנו". אך טבעי אפוא שאברהם בנה מזבח לה' הנראה אליו", בעוד שיעקב שם מצבה. הקורבן על מזבח אברהם ביטא הודיה, בעוד שמצבת יעקב הייתה נקודת ציון דוממת במסע אל הלא-נודע.

ברכת יצחק ברגעי הפרידה, בה הבטיח לו פריון וירושת הארץ, נראית ליעקב כמדברת על עתיד רחוק, ואילו בהווה חששות כבדים ממלאים את לבו. האם יזכה לשוב לארץ ולרשת אותה? הייתכן שאביו, שהתכוון לברך את אחיו, בחר למעשה בעשו אותו אהב? הן אפשר שהוא, כישמעאל דודו, נשלח אל המדבר, ועל הארץ ישתלט אחיו שנשאר.

שלושה סוגי חשש מקננים בלב יעקב: א. אובדן היכולת לממש את הבטחת הארץ שניתנה לאבותיו, אחרי שירד מארצו. ב. חוסר יכולת פיזית וכלכלית לשרוד, אחרי שירד מנכסיו. ג. חוסר יכולת לממש את ייעודו הא-לוהי בשל הירידה הרוחנית שתיגרם לו.

כאן מגיע חלום הסולם, שניתנו לו פירושים רבים ושונים, אך לפי דרכנו הוא בא לענות על שלושת החששות הללו, ונועד לחזק את יעקב המודאג ולהקנות לו ביטחון בדרכו. באשר להבטחת הארץ ה' אומר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ", ובנוגע לחששות הפיזיים-הכלכליים נאמר לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אולם בעניין החשש מפני נסיגה רוחנית ה' לא מבטיח לו דבר, שכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב). העניין הרוחני תלוי אך ורק ביעקב עצמו, ולכן הוא מחזק עצמו באמצעות הנדר שנדר מיד לאחר שהקיץ מהחלום.

מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים העֹלִים וְיֹרְדִים בּסולם ממחישים ליעקב שהחיים מזמנים לאדם ירידות ועליות, ועל אף שהוא כעת בירידה משולשת: מהארץ, מהחומר, ואף מהרוח, עוד יזכה לשוב ולעלות. הסולם, שעשוי שלבים שלבים, מלמד את יעקב שיש לצפות לעלייה הדרגתית, ולא בדילוגים.

"סֻלָּם" אותיותיו "סמל", והוא מסמל חיבור של ארץ ושמים, שילוב של קודש וחול, תורה ועבודה. מי שניצבים על סולם שעומד יציב עם שתי רגליים על הארץ, נטוע בקרקע המציאות, ועם זאת שואף להגיע השמימה, ניחן במעוף ובשאיפות גבוהות, ומטפח עולם רוחני עשיר ומעמיק, אל לו לחשוש. אפשר שיחווה ירידות ומעידות, אפשר שיידרש לסבלנות רבה, אך סופו לחזור ולעלות, וכמו נושא חודש הארגון של 'בני עקיבא', יוסיף וילך קמעא קמעא.

(ויצא תשפ"ב)