הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
לקראת פגישתו הצפויה עם אחיו שולח יעקב מלאכים ומצווה אותם: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה". מדוע חשוב ליעקב לספר לאחיו היכן התגורר עד כה? 'אור החיים' מתייחס לנקודה זו וכותב:
"ואולי כי מדרך שני אחים אשר נאמנים הם באהבתם, להודיע האח לאחיו את כל אשר יעבור עליו מהטובות גם מהרעות, כי זה יגיד קורבת הלבבות, ולזה ספר יעקב כל מוצאותיו טובות ורעות למצוא חן בעיניו, כשידע כי מאמין בו".
לדעתו, יעקב בוחר להתעלם מסיפור העבר ובוחר לשדר לעשיו "חיים כרגיל" בכך שמשתף אותו בקורות חייו, כפי הנהוג בין שני אחים שיש בניהם קשר טוב ולא ראו זה את זה במשך תקופה ארוכה.
גם המדרש (תנחומא וישלח,ה) התייחס לנקודה זו אבל תשובתו במעט שונה:
"'עם לבן גרתי', לא הגיעני אחת מן הברכות שברכני אביך. אביך ברכני 'ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ', ואני אין בידי אחת מהן… כלום אתה שונא אותי אלא בשביל הברכות, עדיין לא הגיעני אפילו אחת".
לדעת המדרש יעקב מניח שאחיו עודנו זועם על גניבת הברכות, והוא מבקש להרגיע אותו בטענה שמעשה התרמית לא הועיל לו, ובפועל לא זכה באף אחת מן הברכות. יעקב מתאר את מעמדו הנחות, על מנת שעשיו ישתכנע שהוא המרוויח הגדול. אכן, דברי יעקב השפיעו על האווירה ששרתה במפגש עצמו. בניגוד לצפוי, עשיו מקבל את יעקב בחיבוק חם: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ … וַיִּבְכּוּ". במספר משפטים מרגשים מבהיר עשיו ליעקב, שמבחינתו היחסים ביניהם כבר במקום חדש. כאשר יעקב מבקש לתת לו מנחה מסרב עשו לקבלה בטענה: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ", לאמור, יש לי את שלי ואני שמח בחלקי. "יהי לך אשר לך", אינני חש כאילו גזלת או לקחת ממני דבר. יש כאן סיום של מפגש אצילי, שבמהלכו אומר הנפגע לפוגע שהכל מחול. אמירה שבה הקורבן מודיע שהוא לא חווה את עצמו עוד כקורבן, וטוב לו בחלקו, מעידה על הרצון להשלים עם מה שקרה ולהתחיל דף חדש. ההתפייסות הצליחה דווקא משום שהצליחו שני הצדדים לנטרל את מערכת החשדות ההדדית. גדולתו של יעקב היתה, שמראש הגדיר את עצמו כנחות ביחס לעשו, וגדולתו של עשו היתה, שהצליח להשתחרר מהפגיעה ולא לבוא בחשבון עם יעקב.
לצערנו, בתוך המשפחה עלולים להיות מצבי ניתוק בין אחים, ובין הורים לילדיהם. בניתוק ישנה הרגשה של "ניצחון" והקלה, בעיקר אצל המתנתק. המוטיבציה בחידוש הקשר מותנית באומץ ובעשיית פשרה מתוך אכפתיות כלפי הצד השני. יצירת קשר מחדש בתוך המשפחה, היא לא הפסד לאחד מן הצדדים אלא להיפך, פיוס והתקרבות באים מתוך חוזקה ולא מחולשה. נכון במקרים אלו לאמץ את דרכו של יעקב, שהבין שאם יעניק לעשיו את הכבוד הראוי לו ואת התחושה שאין כאן ניצחון, הגישור ביניהם יצליח.
(וישלח תשפ"ב)
