הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחד מקווי הקיום העמוקים ביותר שלנו הוא העם היהודי. המונח "עם ישראל" איננו זהה עם המונח "אזרחי מדינת ישראל" וזאת לשני הכיוונים. מחד גיסא, חלק מסוים מאזרחי המדינה אינם יהודים ואינם חלק מהאומה; מאידך גיסא, חלק גדול מאוד של היהודים אינם אזרחי מדינת ישראל. הסיפור הציוני אפוא הוא חלק עצום ונאדר בעולמנו, אך אינו הסיפור היחיד. ביסודו של דבר אנו מדברים על כלל האומה ועל כלל ישראל.
כלל ישראל עובר עתה תקופה קשה ביותר. אחוזי ההתבוללות והניתוק מהעם היהודי הולכים וגוברים. יש לכך סיבות שונות, וחלקם כלל אינו תלוי בנו: קשה להיות משויך ללאום בעידן בו ההתייחסות היא לכל אדם באשר הוא אדם; קשה להיות מזוהה עם מדינת הלאום כאשר תדמיתה ודברי הבלע נגדה מתארים אותה כמדינת האפרטהייד היחידה שנותרה בעולם; קשה בכלל להיות יהודי כאשר אין לך תשובות טובות לשאלה מפני מה נכון להיות יהודי; קשה לעמוד במתקפות המתמידות של הפקולטות ללימודי המזרח התיכון בקמפוסים השונים, שהפכו להיות החממה העיקרית לאנטישמיות; קשה לשמור בקפדנות על אורחות חיים יהודיים מיוחדים ועוד ועוד. בשל כך, אנו מוצאים עצמנו הולכים ומתמעטים, ונישואי התערובת אוכלים בנו בכל פה. חלקם של נישואי תערובת אלה נעשה אפילו מאידיאולוגיה של העידן החדש – הרב תרבויות, הגיוון ופירוק המחיצות שבין בני אדם כחלק בלתי נפרד מיעדי העולם.
המשימה הגדולה שהוטלה על עם ישראל לא תמה. מה אפוא יאפשר לנו לעמוד באתגרים המזומנים לנו, בשעה שאנו פוחתים והולכים? דומה כי שלוש תשובות עיקריות בדבר. ראשונה בהן היא התורה. נגע ההתבוללות פוגע בהיקפים פחותים בהרבה במי שזוכה לחיות חיי תורה, והתורה היא מגבש הזהות העמוק ביותר והמוצלח ביותר של הקיום היהודי. שנייה בהן היא מדינת ישראל, אשר עדיין מהווה מוקד זהות יסודי מאוד. המציאות מלמדת כי כאורך הביקור בארץ של בני הנוער, ואין זה משנה באיזו מסגרת (שנת ישיבה, סוכנות, "מסע", "תגלית" ועוד תוכניות רבות), כך פוחת הסיכוי להתבוללות. שלישית בהן היא חיפוש מתמיד אחר מגבשי זהות נוספים – חלק מהיהודים בחר לו את "תיקון העולם" כמגבש זה, וחלק תר אחר דברים אחרים.
ישנו מהלך אחד שמאחד את כל שלושת הדרכים למקום אחד: החינוך היהודי. ילד יהודי שזכה לחינוך יהודי, ובעיקר אם החינוך היהודי קשור בארץ ישראל ומלמד את תורת ארץ ישראל יהיה קשור לעם היהודי הרבה יותר ממי שלא זכה בחינוך זה. עובדה זו היא בלתי ניתנת לערעור, ונבחנה באין מחקרים. למעשה, אין צורך במחקרים על הדבר, כיוון שהדבר נראה כה הגיוני. לפיכך, עובדה זו מטילה על כולנו משימה של ממש – השליחות !
שליחי החינוך היוצאים ממדינת ישראל – בין אלה של תנועות הנוער, בין אלה של ארגונים פרטיים, בין "תורה מציון" ובין כל דרך אחרת, הם העומדים היום בקו החזית של האומה היהודית. בד בבד עם ההתקשרות שלנו לכל רגב אדמה בארץ ישראל ואולי אף יותר מזה, אנו צריכים להאדיר את ההתקשרות שלנו לכל יהודי ויהודי ולקשור אותו בחזרה לעמו. כדי לעשות זאת צריכים להיות נכונים לצאת לחיי שליחות. בוגרי ישיבות וחכמי אקדמיה, בנות שרות לאומי, זוגות צעירים, אנשים מבוגרים יותר – ישנן מערכות שונות אפשריות של שליחות לחץ לארץ, ולכל אחת תפקיד ומשימה מיוחדים משלה. לפיכך קשת ההתאמה האישית לשליח ולשליחה כמו גם למשפחתם מאפשרת התאמה של שליחויות שונות. כל שצריך הוא להסכים ללכת בדרכם של גדולי ישראל לאורך הדורות – לחיות חיי שליחות, מעיר לעיר ומכפר לכפר, ולקשור את עם ישראל בחזרה אל עצמו. זאת משימת היסוד של קיומנו.
תשס"ח
