סרבן דברי תורה

אין אדם אחד בקהל באירוע שישאל את חברו ״מעניין מתי יתחיל כבר דבר התורה״, והקהל לא ייאנח בעצב אם יודיעו שדבר התורה בוטל

כמו כל רב, גם אותי מזמינים לא פעם לומר דברי תורה בכל מיני אירועים – פעם זה אירוע קהילתי ופעם מסיבה רבת משתתפים. ולמרות שמדובר לכאורה בתפקיד רבני "קלאסי", מזה שנים רבות שאני מסרב למשימה בנימוס. למען האמת, עם השנים הפכתי ל"סרבן דברי תורה".

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שסירבתי לומר "דבר תורה" באירוע רב משתתפים. מדובר היה באירוע לצעירים במסגרת אירועי החופש הגדול. תנועה דתית ידועה הזמינה לאירוע אמן ידוע ומוכר, ואחד המארגנים התקשר אלי והזמין אותי ״לפתוח את הערב בדבר תורה״. לדבריו, המארגנים מעוניינים שלערב יהיה גם קצת ״תוכן רוחני״.

ניסיתי לחשוב על הקהל שבא לצפות בהופעה משעשעת של אותו אמן, וכעת נתפס כשבוי לשמוע את דברי התורה שארביץ בו. לא אגזים אם אומר שאין אדם אחד בקהל באירוע כזה שישאל את חברו ״מעניין מתי יתחיל כבר דבר התורה״, והקהל לא ייאנח בעצב או ידרוש את כספו בחזרה אם יודיעו המארגנים שדבר התורה בוטל. אין אלו דברי תורה שהציבור צמא להם, אלא יציאה ידי חובה וסימון "וי" על המחויבות הדתית והרוחנית, בבחינת מה שמכנה הרב דב זינגר "א-לוהי ה-וי בעזרי"…

למען האמת, אפשר לפגוש את הסצנה הזו סביב שולחן השבת של משפחות רבות – השיחה קולחת בענייני היום, פוליטיקה, ספורט ואפילו רכילות, ואז אחד מבני המשפחה, בד״כ הסבא שכבר לא ממש בעניינים, או הבן שבדיוק חזר מהישיבה, מהסה את בני הבית: ״ששששש… דבר תורה!״

במקרה הטוב, כולם מחכים בנימוס, נושמים עמוק ומחכים שדבר התורה יסתיים. חלק מהסועדים ינצלו את ההזדמנות ללכת לעזור במטבח או סתם להתפנות. האמת ניתנה להיאמר – אף אחד מהסועדים לא אמר לעצמו בתחילת הסעודה: ״מעניין במה יעסוק דבר התורה היום״, אבל רבים שאלו בסתר לבם: ״מעניין כמה זמן ימשך דבר התורה היום?"

זהו מודל רוחני עלוב ועצוב – בו התורה היא ה"מס" שצריך לשלם כדי שאפשר יהיה לחגוג וליהנות. לפני ההופעה קמצוץ תורה, בין הריכולים בסעודה איזה וורט קטן. אף אחד לא מרגיש צורך להפסיק את השיחה הקולחת סביב השולחן כי עכשיו צריך לדבר על פוליטיקה. פוליטיקה היא חלק מהחיים והשיחה תזרום לשם מאליה. כשהתורה נעשית ״דבר תורה״ היא מפסיקה להיות חלק מהחיים ומתחילה להיות מס. ואף אחד לא אוהב מסים.

האתגר הגדול הוא להצליח לעצב סעודת שבת שאין בה ״דבר תורה״ כי התוכן התורני והרוחני הוא חלק מהותי מהשיחה הקולחת ולא פרוטזה מאולצת. להצליח לארגן אירוע מהנה ומושך לכבוד החופש הגדול שהתורה היא לא המשוכה שצריך לדלג מעליה בכדי הגיע לכיף, אלא היא חלק מהותי ומשמעותי ממנו.

במזמור קי"ט בתהלים, הפרק הארוך ביותר בתנ"ך, ישנו מוטיב חוזר מפתיע למדי. לא פחות מ-7 פעמים מציג הפרק את התורה כ"שעשוע" – "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶֽשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶֽךָ… גַּֽם־עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי… וְאֶשְׁתַּֽעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי… טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִֽׁעֲשָֽׁעְתִּי… יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶֽחְיֶה כִּי־תוֹרָתְךָ שַֽׁעֲשֻׁעָי… לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיֽי… צַר־וּמָצוֹק מְצָאוּנִי מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי… תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וְתֽוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".

התורה שלנו "רצינית" מדי ומצומצמת מדי. הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה לתת שיעור או לומר "דבר תורה". כשרוצים להנכיח אותה במרחב זה תמיד ייגמר בדרשה או בדף מקורות. לא בניגון, לא בבדיחה, לא בסרט ולא במשחק. רק רצינות תהומית, כמעט לעולם לא שעשוע. אפילו במרחבי השעשועים והפנאי שלנו, כשמגיע החלק ה"תורני" כולם עוטים על עצמם ארשת רצינות ויודעים היטב שהכיף נגמר.

תורה כזו היא תורה שאינה יכולה להתקיים. היא יוצרת אמנם חוקים ותודעה, אך לא מחוללת תרבות, זהות והוויה. היא משהו שאנחנו עושים, אך היא לא מי שאנחנו. במסיבת פורים בקיבוץ הפסקתי לומר דבר תורה, במקום זה התחלתי להכין משחק. באירועי תרבות אני מעדיף לסייע למארגנים להכניס תוכן תורני לעיקר התכנית מאשר לומר עוד "דבר תורה". בתקווה ותפילה לתורה שהציבור באמת מצפה לה. כי לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי…

(מקץ תשפ"ב)