להתחיל הכל מחדש

לא מספיק להיות אידיאליסטים, אוהבי א"י הנלחמים עליה במסירות, אם אחר כל משבר, נתפס לייאוש ולחדלון

ההיסטוריה הישראלית רצופה משברים הבאים לאחר חורבן או כישלון. כך היה אחר חורבן הבית [עיין ב"ב ס ב] כשרבים רצו לעצור את החיים, ודווקא רבי יוחנן בן זכאי הוא שהחליט שצריך להמשיך הכל מחדש בהקמת "יבנה וחכמיה", וכך רבי עקיבא, אחר שמתו לו עשרים וארבע אלף תלמידים, הלך אצל רבותינו שבדרום [עיין יבמות סב ב] והעמיד את התורה מחדש.

את ההנהגה הזו שיש להתחיל את הכל מחדש גם אחרי אסון למדו רבותינו מיהודה, בנו של יעקב. לאחר מכירת יוסף על ידי אחיו כתוב בתורה: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" והלך לישא אשה, ועל כך מובא במדרש [ב"ר פ' פה]: "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם… לתת לכם אחרית ותקוה" – "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח". בפירוש "רמתים צופים" על הספר "תנא דבי אליהו רבא" [פרק ה] מביא אחד התלמידים דברים ששמע מהרבי שמחה בונם מפשיסחא שהסביר את המדרש כך: כל אחד מהשבטים היה עסוק בחזרה בתשובה מפני שחשב שעל ידו ובגללו ניטרד יוסף מאביהם. גם יהודה ראה עצמו אשם במכירת יוסף בהיותו מלך עליהם ובוודאי אילו היה אומר להם להניח ליוסף היו דבריו נשמעים, והיה ביכולתו להשיב את יוסף לאביו. על כן חשב שהחטא שלו כה חמור עד שלא תועיל לו שום תשובה, ולכן הלך לישא אשה, שאולי הבן שייולד לו ישלים את אשר הוא החמיץ בחייו.

כשאמרו פירוש זה לפני הרבי מנחם מנדל מקוצ'ק בשם רבו ר' שמחה בונם אמר: חס ליה לפה קדוש מורי ז"ל לומר כך, ואז ביאר הוא את כוונת רבו וכך אמר: כאשר ראה יהודה מה שנעשה, ומכירת יוסף נגרמה בעיקר על פי עצתו, וכמעט כלתה נפשו מגודל המרירות ועגמת הנפש והחליט בדעתו שבוודאי איבד את כל המעלות שסיגל מיום היוולדו עד היום. עד שנתיישב בדעתו ואימץ את רוחו וגמר בלבו לא להתייאש אלא להתחיל לקיים את התורה מחדש, ולהכין לבבו מעתה לעבוד את ה' אלקיו כתינוק שנולד והתחיל לחדש עבודתו מהמצווה הראשונה שבתורה (פרו ורבו). וזאת המחשבה (לא להתייאש, ואפילו אם צריך להתחיל הכל מחדש יש להמשיך) הייתה כל כך יקרה לפני היודע מחשבות ובוחן ליבות עד שממנו היה בורא אורו של משיח.

מדוע דבריו של אותו תלמיד כה צרמו לרבי מקוצ'ק עד שאמר בנחישות שאי אפשר לייחס את הדברים הללו לרבו מפשיסחא? כי בכל מצב, אסור לאדם להשלים עם כישלון ולחדול מלנסות להמשיך, ואפילו אם הוא צריך להתחיל הכל מחדש. לכן לייחס ליהודה מחשבה כאילו האדם סיים את תפקידו ואין לו תקוה, ואין לו אלא לצפות שבניו אחריו ישלימו את אשר לדעתו הוא החמיץ בחייו, מחשבה זו פסולה ואינה ראויה לכל אדם, וקל וחומר למנהיג כיהודה. על אחת כמה וכמה שממחשבה כזו אי אפשר לברוא את אורו של משיח.

מדוע? כי ימות המשיח, כפי שהם מתוארים לנו במקורות חז"ל, יהיו ימים קשים, עד שחכמי ישראל [סנהדרין צח ב] אמרו: "יבוא משיח ולא אראה אותו". הם ידעו שלביאת המשיח יקדמו "חבלי משיח". ורק רב יוסף אמר שם: "יבוא (המשיח) ואראהו ואזכה לשבת בצל גללי חמורו".

ומסביר הראי"ה בסוף מאמרו "המספד בירושלים": שהחמור מסמל את החומריות, והגללים מסמלים את הנטיות הגסות שהן חרפת האדם, והם גורמים לעשות צל ולהחשיך את האור הנובע ממקורה של תורה – וכל החסרונות הללו הפחידו את חכמי ישראל עד שביקשו שלא להיות באותה תקופה. אבל רב יוסף התחזק וידע שסוף כל אלו להיכנע מפני אורה של תורה ודעת אלקים, על כן העדיף לשבת בצל גללי החמור, ובתוך חשכת הצל ידליק נר מצווה ותורה אור, ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, והרע ייהפך לטוב והקללה לברכה. ומסיים שם הראי"ה –"וזהו יסוד הכשר דורו של משיח היודע להשתמש בכל הכוחות אפילו היותר גסים לצד הטוב והקדושה המיוחדת שנתעטרו בה ישראל".

מתוך דברים אלו נלמד שלא מספיק להיות אידיאליסטים וערכיים, אוהבי ארץ ישראל הנלחמים עליה במסירות ובנחישות, אם אחר כל משבר, נתפס לייאוש ולחדלון, ונפסיק מלהמשיך להתמודד עם האתגר הגדול העומד בפנינו להפוך את החברה הישראלית ממר למתוק ומחושך לאור, כי אז לא נוכל להיות תלמידי ישיבתו של מלך המשיח.

(וישב תשפ"ב)