יעקב ספוקויני
'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא'. יוסף, הבן הבכור של רחל, הילד המוצלח והאהוב על יעקב, בעל החלומות, מוצא את עצמו בתוך זמן קצר מושלך פעמיים לבור. פעם אחת בידי אֶחיו, אותם בא לבקר בשליחות אביו, ופעם נוספת כשנמלט מאשת פוטיפר. פסוק אחד מביע את זעקתו הנוגעת ללב של יוסף – "כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר" [מ' טו]. דברים אלה אומר יוסף לשר המשקים שאת חלומו פתר. זו תחושה של אדם שעשו לו עוול נוראי.
אבל לא רק זעקת עוול בפיו של יוסף יש כאן, אלא אף מעשה מחושב היטב. במשפט אחד מדויק מבהיר יוסף לשר המשקים כי לא רק שנעשה לו עוול, אלא גם שפוטיפר ידע שאינו אשם כאשר שם אותו בבור הכלא. לראיה, אומר בעל 'העמק דבר', שמינו אותו לראש בבית הסוהר ולא הוציאו אותו להורג. עונש סטנדרטי במושגים של מצרים על העבירה בה האשימה אשת פוטיפר את יוסף. יתרה מכך, אומר יוסף, על פי 'העמק דבר': "איני קנוי עפ"י שאדם מוכר עצמו או נקנה בכיבוש מלחמה. לא כן אני, שגנבו אותי ואם כן, אין קניינו קניין". לאמור, פעמיים נעשה לי עוול. פעם אחת, כאשר הגעתי למצרים כעבד, למרות שאינני עבד. ופעם נוספת, כששמו אותי פה בבור על עבירה שלא עשיתי. יתרה מכך, שולח יוסף את לחמו על פני המים, ממשיך ואומר לשר המשקים, אם רק תזכיר אותי אצל פרעה, יוכל להוציא אותי לחופשי, כי אין אני עבד באמת. "שאז יכול האדון לעשות עם עבדו מה שרוצה" –כדברי המלבי"ם. בדבריו אלה לוקח יוסף את גורלו בידו, בבחינת "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו" [קהלת יא – א'].
יוסף עבר מטמורפוזה. בתחילה היה על גג העולם עם חלומותיו. או אז נקלע לצרה עת השליכוהו אחיו אל הבור. לא עזרו כל תחנוניו לאחיו, כפי שהם עצמם העידו ברגע של חרטה, בעומדם לפני יוסף כמשנה למלך. הם מכרו אותו לישמעאלים. אחר כך מתדרדר יוסף למצרים כעבד, ולבסוף מוצא עצמו בבית הסוהר. כאן, במקום שהיה אמור להיות הייאוש הכי גדול, מחליט יוסף לקחת את גורלו בידו ויוזם יוזמה ומבקש משר המשקים להזכירו אצל פרעה. יוסף אומר לעצמו ברגע זה – "אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי?". הוא מנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו עד תומה. הוא 'שולח לחמו' על פני המים, באמצעות שר המשקים וכעבור שנתיים מצא את 'לחמו' בבית פרעה.
"אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי", הוא גם המשפט הפותח את ספרו של י.ל. פינסקר "אוטואמנציפציה", שפירושו שחרור עצמי. פינסקר, שהשבוע מלאו 131 שנים לפטירתו, היה ממקימי תנועת 'חיבת ציון'. פינסקר היה מראשוני ה-'משכילים' שעשו תפנית במשנתם. יהודי מתבולל, אשר שירת כרופא בצבא הרוסי עד יציאתו לגמלאות. פינסקר היה גם מראשי "חברת מפיצי השכלה". עד לשינוי, סבר ככל המשכילים, כי על היהודים להשתלב בחברה הרוסית. אז הגיעו הפרעות המכונות 'הסופות בנגב' – סדרה של פוגרומים ביהודי דרום רוסיה, [היום אוקראינה – 1881 – 1882] ופינסקר חש עצמו מרומה. הוא, שהאמין בהשתלבות בחברה הכללית, נתקל עתה באנטישמיות במלוא עוזה.
כרופא, הוא אבחן את המחלה אשר אומות העולם, לדבריו, חולים בה- "יודופוביה" – פחד מיהודים. זו מחלה חשוכת מרפא. כי "בעיני החיים- היהודי חשוב כמת, בעיני האזרחים – הוא גר, בעיני העניים – עשיר, בעיני הפטריוט – חסר ארץ מולדת ובעיני הכול – מתחרה שנוא".
לפיכך, מסקנת פינסקר הייתה כי ראשית יש להכיר במחלה- על היהודים להכיר ביודופוביה ולהפסיק את ההתכחשות לה. שנית, יש להקים בית מולדת לעם היהודי, אם אפשר, אז עדיף בארץ ישראל אותה כינה "ארץ אבותינו". לצורך זה יש לכנס קונגרס שיבחר נציגים אשר ידברו עם אומות העולם בשם העם היהודי מחוסר המולדת. ואכן, שנתיים לאחר פרסום ספרו, כונסה 'ועידת קטוביץ' [1884] שבה נוסדה תנועת 'חיבת ציון'. בוועידה ובתנועה שמו דגש על דרבון היהודים לעלות לציון. כי על העם היהודי מוטל לגאול את עצמו ולא לחכות שאחרים יעשו את העבודה למענו. ואם לא עכשיו, אימתי?
Yaakovspok1@gmail.com
(וישב תשפ"ג)
