"קוּל", קהל וקהילה

"באחד הימים", כך סיפרה ההיסטוריונית פרופ' תמרה מורסל-אייזנברג על שנות לימודיה בבית הספר היסודי "בית יעקב" באנטוורפן שבבלגיה, "הפתיעה אותנו המורה ל'תוֹלדוֹיְס' (בהברה אשכנזית, קיצור ל'תולדות', ובלשוננו: תולדות ישראל, היסטוריה). "מחר", כך הבטיחה לתלמידות, נושא השיעור יהיה "קוּל".

התלמידות ב"בית יעקב" לא ידעו את נפשן מרוב שמחה ועניין. מה למורה, חסידת גור, כשרה וצנועה, ול-"Cool"? בדמיונן כבר העלו השערה שהן הולכות ללמוד על האופנה שהייתה נהוגה בקהילה היהודית באיטליה בתקופת הרנסנס, או למצער על בתי הקפה השוקקים, ברחוב היהודי בפראג של המאה הי"ח.

למחרת נכנסה המורה לכיתה, ושאלה את תלמידותיה: "אתן יודעות מה זה 'קוּל'"? הבנות צחקקו בשקט, הגניבו מבט שובב זו לזו, אבל אז החלה המורה להסביר להן על הרקע לצמיחת ה'קוּל', ועל 'ראשי הקוּל' ועל 'תקנות הקוּל', והאסימון נפל: לא מדובר בביטוי השגור בימינו כשם נרדף למשהו מהנה, נחמד ו'מגניב', אלא על המוסד היהודי העתיק של "קהל" ו"תקנות הקהל", קרקע צמיחתם של רבים ממוסדות המשפט העברי בשדה המשפט הציבורי.

פרשת השבוע פותחת בהכרזה על פעולה לא שגרתית: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". צירוף זה, "ויקהל משה", מחליף את הביטויים השגורים "וידבר משה אל בני ישראל", או "ויאמר משה אל כל קהל עדת ישראל".

פרשנים, ראשונים כאחרונים, ביקשו לתת טעם ב'הַקְהָלָה' זו, וכל אחד מהם פירשה לפי דרכו. תרגומי המקרא, נאמנים לדרכם, "תרגמו" מונח זה כפעולה טכנית: "וכְנַשׁ מֹשֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", היינו: משה כינס את כל "כנסת ישראל", הא ותו לא.

רש"י, בעקבות חז"ל, מפרש שההתכנסות זו הייתה "למחרת יום הכפורים, כשירד מן ההר", והוא מוסיף: "הוא לשון הִפְעִיל, שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הן נאספים על פי דיבורו".

ועדיין לא ידענו, מה טעם דווקא כאן היה צורך ב'כינוסם' של בני ישראל, ולא סתם אלא של "כל עדת בני ישראל", גם הוא צירוף לא שכיח ביותר.

בפירוש נכדו, הרשב"ם, יש כבר ניסיון לפרש מדוע דווקא כאן היה צורך ב'כינוס': "לקחת מכל אחד מחצית השקל לגולגולת וגם להזהירם על מלאכת המשכן".

ומכאן רמז, דק מן הדק, לעושי ומְעַשֵֹי מצוות: כאשר מדובר במטרה נחשקת, שהעם אוהב ממילא, נקהלים בניו ובנותיו מעצמם. לא כן כאשר ציבור נדרש לתרום מהונו, או לחוּב בחובת עשיית מלאכת המשכן. כאן יש כבר צורך ל"הקהילו", לנקוט בפעולה אקטיבית יזומה, ואין הוא מתנדב מעצמו.

הרמב"ן נוקט בפירוש אופטימי יותר: "יכלול 'כל עדת בני ישראל', האנשים והנשים, כי כולם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה, אַחַר שציווה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, אחרי שבור הלוחות (לעיל לד, לב) ונתן על פניו המסווה (שם, פסוק לג) חזר וציווה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים, וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה קודם שיבור הלוחות, כי כיוון שנתרצה להם הקב"ה, ונתן לו הלוחות שניות, וכרת עמו ברית חדשה, שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם, כעניין שציווהו תחילה כמו שאמר (לעיל כה, ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ולכן ציווה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחילה".

"קהל" הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, ו"קהילה" היא הרבה יותר ממספר אנשיה-יחידיה

לפי פירוש זה, תוכנית ה"התכנסות" היא ביטוי של מעֵין 'מידה כנגד מידה': כיוון שהתנדבו "כל עדת בני ישראל" מרצונם גם כסף, גם זהב ונחושת, ונתנו בנפש חפצה מחצית השקל לבניין המשכן, סלח להם הקב"ה על חטא העגל, וחידש את ברית אהבתו וכלולותיו עמם.

ר' אפרים מלונטשיץ, כדרכו, מפרש פסוק זה כמעין לקח מוסר, וכאזהרה על מתן 'נדבה' מממון לא כשר, ממי שעשה עושר ולא במשפט, והשיג כספו באמצעות גזל. לדידו, מסר זה היה יפה לא רק לשעתו, לשעבר, אלא מכוון גם כלפי ההווה של מציאות ימיו, גם לדורות.

ה'כלי יקר' מקביל בין מאורע זה שלדעת רש"י היה "למחרת יום הכיפורים", לבין מאורע אחר שנאמרה בו לשון "מחרת היום", בפרשת יתרו (יח, יג) "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם", ומפרש: "ונראה לי שידוע שהַקְהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו… וזה לא ייתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל, ומקום המשפט שמה הרֶשַע, על כן הכריז משה תחילה 'מי בעל דברים ייגש אלי למשפט', באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום, ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו, על ידי שהיה דן ביניהם, ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמור 'קחו מאתכם תרומה לה', ו'מאתכם', היינו משלכם – ולא משל חברכם".

עיון במקרא מלמד שלא אחת 'הַקְהָלָה' והתקהלות תכליתן ראויה, והן נועדו למעשים טובים, אך לעתים טעון בה גם זרע פורענות.

כך, למשל, נאמר במעשה העגל (שמות לב, א): "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים", וכך בחטא עדת קורח (במדבר טז, ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם".

יהא אשר יהא: למן ימי הביניים, מהמאה העשירית ואילך, היו ה"קהל" וה"קהילה" אבן פינה בתולדות ישראל.

אכן, "קהל" הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו, ו"קהילה" היא הרבה יותר ממספר אנשיה-יחידיה. ולא לחינם זכה הקהל למעמד משלו, כ"אישיות משפטית" עצמאית, היכולה להתקשר בחוזים, לרכוש ולמכור נכסים, לתקן חוקים ותקנות וכיוצ"ב.

בהיעדר מדינה, שימשה הקהילה היהודית מעוז ומחסה ליהודים בכל ארצות פזוריהם. לשם תיכונה ותיקונה נחקקו מאות ואלפי "תקנות קהל" שמשמשות עד היום מקור בלתי אכזב לפיתוחו של המשפט העברי, ויצרו תשתית מופלאה לכינונה של מדינה יהודית המתנהלת לאור מורשת ישראל ועל אדני המשפט הציבורי העברי.