שייך לדבר על אלימות מינית בבי"כ?

אני מאמין גדול בכוחן של דרשות. עבורי, דרשת השבת בבית הכנסת איננה רק הזדמנות לומר דבר תורה או לצייד את השומעים והשומעות ב"וורט" לשולחן השבת. רגעי החסד הניתנים לי בכל שבת על בימת בית הכנסת הם הזדמנות פז להעלות מודעות, ליצור שיח, לחזק ולחדד רעיונות חשובים בעולמה של הקהילה. דומני שרב קהילה שמזהה את הפוטנציאל הגלום בדרשות השבת, יכול להיעזר בהן ככלי רב עוצמה בהנהגה רוחנית של הקהילה.

נושא המוגנות מעסיק אותי מאד כרב קהילה. השאיפה ליצור חברה מוגנת, הנאבקת בנגע האלימות המינית, קרוב ויקר ללבי. ברור לי כשמש בחצי השמים, שבכדי לטפל ולהיאבק ברעה החולה הזו, נדרשת מודעות והתגייסות מצד ראשי הקהילה, שריה ויועציה. מצד אחד, חשוב לי מאד כרב קהילה לומר לבני ובנות הקהילה שלי אמירה תורנית ברורה וחד משמעית המבקשת להיאבק בהטרדות ובפגיעות המיניות. אני רואה חובה רוחנית, הלכתית ותורנית ממדרגה ראשונה בכך שרב הקהילה יהווה כתובת נאמנה לתמיכה ולליווי של נפגעים ונפגעות. בדרך כלל, דרשת השבת היא הזדמנות מצוינת להביא למודע רעיונות מעין אלו. דא עקא ששיח גלוי ופתוח בנושאים אלו מעל בימת בית הכנסת, בשבת, בין קריאת התורה למוסף, עלול להיראות צורם לרבים מחברי הקהילה. שנים שאלתי את עצמי כיצד אוכל לגייס את הדרשה בשבת ככלי למאבק באלימות המינית, מבלי לפרוץ את גבולות הצניעות, הטהרה והקדושה, תוך הכרה במגוון הרחב של הציבור הבא לבית הכנסת – איש ואישה, יונק עם איש שיבה.

אפשרות לעשות זאת הזדמנה לי בשבת פרשת "ויגש" לפני מספר שנים. בחרתי לדבר על הפסוק בפרשה – "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה". תהיתי על התנהלותו של יוסף בפסוק המדובר – אם יוסף אינו מעוניין שעוזריו ועבדיו ידעו על ההתרגשות והבכי שלו בהתוודעו אל אחיו, ולכן הוא מקפיד להוציאם החוצה, מדוע אם כן הוא בוכה בקול עד שכל בית פרעה שומע? לחילופין – אם אין ליוסף בעיה בכך שישמעו כולם את בכיו, מדוע הוא קורא "הוציאו כל איש מעלי"?

כתשובה לדברים הצעתי את החילוק שבין "פרטיות" ל"סודיות", שני מושגים שהחברה האנושית נוטה לבלבל ביניהם. עד לפני שנים לא רבות מקובל היה להתייחס לכל מה ש"פרטי" כ"סודי", ולכן נושאים חשובים ויסודיים הקשורים לסוגיות אינטימיות ואישיות, הפכו לטאבו סודי ובלתי מדובר. מאידך גיסא, מאז שנפרץ הסכר והעולם המודרני החל לפרק את חומות הסוד שנבנו סביב נושאים אלו, התמוססו להם גם גבולות הפרטיות והאינטימיות, וסוגיות אלו הפכו מופקרות וגלויות לעין כל. עניינים פרטיים אינם סודיים. העובדה שאין מקובל לדון בהם בשער בת רבים, קשורה לניסיון לשמור עליהם מוגנים ועטופים, אך לא להסתירם מידיעת העולם.

מפגש אחים אחרי שנות נתק רבות הוא אירוע פרטי מובהק. בכיו של יוסף נוכח משפחתו האבודה אינו נחלת הכלל ולא ראוי שיצפו בו אנשים שאינם חלק מאותה משפחה גרעינית. לכן, בטרם מאבד יוסף את עשתונותיו, הוא דורש לסלק מן החדר את כל מי שאיננו חלק מן המשפחה. אך עצם המפגש המרגש והבכי קורע הלב הבא בעקבותיו איננו סוד. קול בכיו של יוסף נשמע ברמה בכל בית פרעה. לא על סודיות מדומה מבקש יוסף להגן אלא על פרטיותו ופרטיות משפחתו. בכך מורה לנו יוסף דרך מאוזנת ומורכבת – אין צורך ליצור סודות כמוסים ומזיקים ואף על פי כן, ראוי וכדאי לשמור על הפרטיות.

בתום ההסבר הוספתי עוד הערה – פרטיות היא דבר חשוב ומבורך שטוב וראוי להגן עליו, אך סודות הם דבר רע ושלילי. סודות כמוסים שאסור לגלות לעולם, נועדו בדרך כלל להסתיר עוול או להגן על עבריין. הסודות שאותם אין לגלות אף פעם, הם בדרך כלל הסודות שבכדי להביא לתיקון עולם יש להקדים ולגלותם מהר ככל האפשר. הזמנתי את הקהל בבית הכנסת להמשיך לשמור על פרטיותו אך להיפטר מסודותיו ובכך להביא ריפוי ותיקון להם ולאחרים. לא היה צורך לפרט ולהדגים. היה לי הרושם שכולם הבינו.

בשבוע שלאחר מכן יצרו איתי קשר כמה חברים וחברות מבני הקהילה וביקשו לשתף ב"סודות" שהם נושאים שנים רבות, רובם סודות המכסים על פגיעה והטרדה בתחום המיני. ומאז מדי פעם גם אחרים מזכירים לי את אותה דרשה בהקשר הזה. עבור אותם נפגעים ונפגעות זו כמובן התחלה של מסע ארוך. עבורי זה היה שיעור מאלף על כוחה של דרשה.

(ויגש תשפ"ב)