הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
החשבון ההלכתי לא הותיר מקום לספק – אין פתח להתיר חילול שבת שכזה עבור כסף, למרות ההפסד והצער
קצת אחרי שהגענו לקיבוץ, באחת השבתות באמצע סעודת ליל השבת, נשמעה לפתע דפיקה בדלת. בפתח עמד אחד הרפתנים שהגיע הישר מחליבת הערב בבגדי עבודה ומגפיים וביקש שאתלווה אליו – "יש תקלה מסובכת ברפת", הוא אמר. נושא החליבה בשבת הוא נושא הלכתי סבוך ומורכב שנידון בהרחבה בקרב פוסקי ימינו, שהרי לא ניתן לקיים שום משק חקלאי מבלי לטפל בחיות בכל ימות השבוע, ולא ניתן להחזיק ברפת מבלי לחלוב את הפרות גם בשבת. ולמרות שכרב קיבוץ צעיר הכרתי את הסוגיות הקשורות ב"צער בעלי חיים" ובמנגנון ה"גרמא" וה"חליבה לאיבוד" שהיה בשימוש אצלנו, שום דבר לא הכין אותי לשאלה שחיכתה לי ברפת.
התקלה שאירעה באותו ליל שבת הייתה נדירה ושונה – נוצר קצר חשמלי בדוד שבו נאגר כל החלב שנחלב ברפת. כיון שמדובר בחלב טרי לא מפוסטר, הוא עשוי להחמיץ תוך שעות בודדות ולכן הדוד חייב לקרר את החלב כדי לשמור עליו שלא יחמיץ. הקצר החשמלי גרם לכך שהדוד אינו מקרר, מה שאומר שאם התקלה לא תתוקן עד מוצאי שבת, כל החלב שנחלב בחליבות של יום ששי בצהריים וליל שבת וכן החלב שעתיד להיחלב בשבת בבוקר ובשבת בצהריים, עומד ללכת לאיבוד. מדובר בכ-30,000 ליטר חלב ששוויו נאמד בקרוב ל-100,000 ₪.
ראשית היה עלי להבין במה מדובר מבחינה טכנית – אין מדובר בהרמת מפסק או לחיצה על מתג, אלא בתיקון מקצועי של ממש – קריאה לחשמלאי, החלפת נתיך או שיפוץ של המערכת החשמלית הפנימית. מורכבות התיקון פסלה על הסף את האפשרות של היעזרות באדם שאינו יהודי (דבר שאינו פשוט מבחינה הלכתית כלל ועיקר), כך שהפתרון האפשרי היחיד הוא היתר לחשמלאים המקומיים לתקן את התקלה. דא עקא, שלמרות עוגמת הנפש ולמרות הפסד הממון הגדול, אין בשיקולים הללו בכדי להתיר חילול שבת שכזה. הפוסקים התירו לתפעל תקלות בחליבה כדי למנוע צער בעלי חיים, אך כאן אין שום פגיעה בפרות. החליבה עצמה מתבצעת כרגיל, אך החלב היקר המופק ממנה עתיד להחמיץ.
בינתיים החלו להגיע אנשים נוספים לרפת – מלבד ארבעת החולבים התורנים, הגיע גם מנהל הרפת, אחראי האחזקה ועוד כמה אנשי צוות. כולם נשאו עיניהם אלי וחיכו למוצא פי. עמידה בעמדה זו הייתה עבורי קשה ומורכבת. מצד אחד, החשבון ההלכתי לא הותיר מקום לספק – אין פתח להתיר חילול שבת שכזה עבור כסף. למרות ההפסד והצער, שמירת השבת כהלכתה חשובה מאותו ממון שעתיד ללכת לאיבוד. אך מאידך, אני רב חדש וצעיר בקהילה ותיקה, עוד בשלבים ראשונים של בניית האמון עם החברים ועם ענפי המשק. ההכרזה ש"אין מה לעשות" עשויה לגרום לכך שבעתיד לא ימהרו לשאול אותי שאלות מעין אלו. בחודשים שקדמו לאותו אירוע הפצרתי במנהלי הענפים השונים בקיבוץ לפנות אלי בכל שאלה ובעיה, תוך הבטחה שלרוב האתגרים ההלכתיים אפשר למצוא פתרון מוצלח, וכעת, ברגע האמת, אני עומד "לאכזב" אותם. זאת ועוד, אני, בניגוד לשאר הרפתנים שעמדו איתי באותו הרגע, איני חבר קיבוץ. הכסף שאת גורלו אני עומד לחרוץ, אינו כספי. זה אמנם מאפשר לי לדון בשאלה בלי הטיות ופניות, אך עלי לזכור שאיני עומד בניסיון שעומדים בו חבריי האחרים.
הרגשתי קרוע בין השיקולים שעל כף המאזניים, אך היושר ההלכתי הכריע את הכף. ברור היה לי שלמרות הפגיעה האפשרית באמון בי, אין שום תכלית ותוחלת למעמדו של רב בקהילה אם הוא מורה שלא כהלכה. "אני לא יודע איך להתיר כזה דבר", אמרתי בסוף. שהרי כך לימדוני רבותיי – לא לסגור את הדלת באמירה החריפה והנחרצת "אסור", אלא לומר שהבעיה היא לכאורה בי, ולתת פתח למי שרוצה להציע סברא להתיר.
השתררה שתיקה ברפת, ורגע אחר כך הכריז מנהל הרפת: "כפרת עוונות. אם זה מה שעולה לשמור שבת, כך יהיה". התמלאתי שמחה וגאווה על הזכות לשרת בקהילה שכזו אך עדיין חזרתי הביתה קצת דואג. למחרת השכם בבוקר הגעתי לשיעור הדף היומי. כבר בכניסה לבית המדרש אמר לי אחד החברים ששמע ש"השנה אין בונוס" בגללי, שהרי גרמתי אובדן כספי גדול למשק. הדברים אמנם נאמרו בחיוך, אך החרדה והיראה נכנסו עמוק בלבי. מאז המשכנו לצעוד יחד, בנינו אמון והצענו פתרונות לאינספור שאלות של רפת שומרת שבת. לאורך כל השנים ליוותה אותי אותה טלטלה רגשית מאותו ליל שבת שלימדני רבות על האחריות המוטלת על כתפיו של רב קיבוץ, ועל יראת השמים הגדולה של אותם רפתנים יקרים שאוהבים את ה' בכל מאודם.
(ויחי תשפ"ב)
