מעגלים של תקוה ואמונה

בחיי האומה ישנן תקופות מוצלחות של 'הארת פנים', שגשוג ושלוה, ויש גם תקופות של חורבן, גלות ו'הסתר פנים'

החיים מזמנים לאדם מצבים שונים, חלקם מוצלחים שבהם האדם חווה 'הארת פנים' והם מביאים לאדם שמחה ואושר ונותנים לו כח ותעצומות נפש להמשך, וחלקם לא מוצלחים ומאתגרים אשר משרים על האדם עצב ותסכול ולעיתים אף ייאוש ודכאון אשר עלולים לגרום לו לשקוע באדישות ולאבד את התקווה, את הכח ותעצומות הנפש להתמודד ולהתקדם. במצבים שכאלה האדם יכול לשאוב כח מהתקווה ומהאמונה, מהציפייה שבעתיד המצב ישתנה. התקווה והאמונה גם מחזירים את הכח לעשות ולפעול רוחנית ומעשית, כדי לשנות את המצב ולא לשקוע בחושך הייאוש. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב ג) – כאשר חושך מתגבר האמונה והתקווה מאירים ומחזקים.

פעמים שהאדם יוצר תקוות שווא. היא אמנם עשויה לעודד את האדם ולתת לו כח, אולם היא עלולה להתברר ככוזבת ולייאש עוד יותר. תקווה אמיתית תלויה באמונה בקב"ה שביכולתו לחולל שינוי: "ולא יתייאש מלקוות אל ד׳ בכל מעשיו" (העיקרים ד מח). ויש והאדם זוכה שתקוותו מתגשמת והמעגל נסגר.

יסוד התקווה בנפש הבריאה של האדם שבעת צרה היא מקווה לטוב ולשינוי ומדרבנת את האדם לעשות לשם כך ככל יכולתו. אולם יש והייאוש גובר עליה ומדכא את נטייתה.

גם בחיי האומה ישנן תקופות מוצלחות של 'הארת פנים' והאומה חווה הצלחות, שגשוג ושלוה, ויש גם תקופות של כשלונות, חורבן, גלות, צרות, רדיפות ו'הסתר פנים'. בתקופות הללו האומה היתה זקוקה לתקווה ואמונה ול'ציפיה לישועה' (שבת לא א) שיעודדו אותה לקום ולפעול, רוחנית ומעשית, כדי לשנות את המצב ככל יכולתה. "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" (מתוך מגילת העצמאות). לא בכדי להמנון התקומה של המדינה נבחרה 'התקוה' – "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים…" (למרות שמרן הרב קוק זצ"ל העדיף את המנון ה'אמונה' שחיבר) והחלוצים שרו: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת". לאחר הגלות הארוכה והחורבן הנורא בשואה, זכינו בדורנו לראות את תחילת הסגירה של המעגל; 'קיבוץ גלויות', הקמת המדינה ועצמאות, הקמת צה"ל ונצחונות מופלאים במלחמות על קיומנו, התחדשות עולם התורה בהיקפים אדירים, מובילות עולמית והישגים חסרי תקדים בכל התחומים.

בפרשתנו אנו קוראים על סגירת כמה מעגלים של תקוה: התקווה של יהודה שניגש ומתייצב לפני יוסף, בתקוה שיצליח לשחרר את בנימין ולעמוד בהבטחתו ליעקב, להשיבו הביתה. התקווה התממשה, בנימין שוחרר, והמעגל נסגר.

התקווה של יוסף לראות בהתקיימות חלומותיו. בזכות תקוותו ואמונתו הוא שרד את ההתמודדות הקשה שהיתה לו בחשכת בור הכלא המצרי (13 שנים) שם לא היו שביבי אור בקצה המנהרה רק אור התקווה. התקווה התממשה. יוסף מלך במצרים, אחיו משתחווים לו וגם אביו בא אחריו למצרים. והמעגל נסגר. "אבל היה רואה כי השתחוויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו וכו'. והיה מקווה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכו'.  שנתברר לו כי יבואו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו" (רמב"ן בראשית מב ט).

והתקווה של יעקב – אחרי שנים רבות של שכול, געגוע ותקווה, הוא סוף סוף פוגש את בנו אהובו יוסף. והמעגל נסגר. "ועוד הוציאו חז"ל מלת 'שבר' לעניין אחר והוא מלשון 'שבר ותקווה', וזהו שדרשו (ב"ר צא, ו) וירא יעקב, מהו וירא ראה באספקלריא של קודש שיש לו עוד שבר במצרים – תקוה" (רבנו בחיי בראשית מב א).

ימי החנוכה, שזה עתה נסתיימו גם הם מדגישים לנו את מורשת נצחון אור התקווה את חושך הייאוש. גם שם המעגל נסגר.

לכן, גם בעת צרה גדולה אסור לאבד את התקווה: "ואל זה רמז המשורר באמרו: "קווה אל ד׳ חזק ויאמץ לבך וקווה אל ד׳", הנה באר שהתקווה סבת החוזק, והחוזק סבה לקוות יותר" (שם ד מט)

(ויגש תשפ"ב)