עוד אבינו חי

בפרשת ויגש, אנו מוצאים את הרגעים האינטימיים בהם יוסף בוכה ומגלה את השייכות שיש לו למשפחתו למרות שנות הניתוק. מילת המפתח של נאום יהודה, כפי שמציינת נחמה ליבוביץ', היא המילה 'אב' המופיעה לצורותיה ארבע עשרה פעמים בשישה עשר פסוקים. מעבר לשימוש במילה 'אב' על מנת 'לרכך את ליבו' של האיש 'הקשה כחלמיש', כדברי ליבוביץ', המילה אב נוגעת בנימי הנפש של יוסף. המילה 'אבי', החותמת את נאום יהודה, "כִּי־אֵיךְ אֶֽעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִֽי" (בראשית, מ"ד, ל"ד), היא זו שמעוררת בו את הזיכרון של היותו בן, בן אהוב, את העובדה שיש לו אב זקן, כל מה שהיה זהותו ועצמיותו וכמעט ונשכח במצרים, כל זאת ועוד מביא את יוסף להתוודע אל האחים– "ולא יכל יוסף לְהִתְאַפֵּק לכל הנצבים עליו…ויתן את קלו בבכי, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו  אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי…" (שם, מ"ה, א'-ד'). בסופו של דבר, מתייצב יוסף פנים אל פנים מול מחיר השכחה וההתכחשות, לחזור ולזכור את הַנַּעַר הקָּטֹן שהשאיר רחוק מאחוריו, ולהתפייס עם עצמו ועם אביו.

מחקרים מורים כי המוח של נשים לאחר הלידה גדל עם כל ילד נוסף. איך יודעים את זה? מודדים את גודלו של החומר האפור בשבועות ובחודשים שלאחר הלידה. עליית המסה של החומר האפור מעידה על עליה בתפקודו של המוח ועל תפוקתו. הביטוי ההתנהגותי לכך היא התעצמותה של יכולת האמפתיה, שהופכת את האימהות, והאבות, לרגישים ולחכמים יותר.

לפני כשבע-מאות שנה, העלה הרמב"ן שאלה קשה, "… איך לא שלח (יוסף) כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו" (בראשית מ"ב ט'). האברבנאל מעלה את אותה קושיה, אך בלשון בוטה יותר ".. כי בהיות יוסף הוא השליט על הארץ היו משתחווים לו אף שיכירו בו ואיך אם כן העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם ונשיהם וטפם מייחלים להם כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון"?! (פרק מ"א שאלה 4).

הרמב"ן מעלה תשובה די מדהימה לשאלתו, והיא שכוונתו של יוסף במעשיו הייתה הגשמת חלומותיו. גם לאחר שהחלום הראשון התגשם, הוא ממשיך את התרמית, כדי להגשים את השני. "אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת". רבי יצחק עראמה מוצא את תשובת הרמב"ן קשה "ותמהני ממה שכתב הרמב"ן ז"ל שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת לו שיתקיימו, ואף כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו. והחלומות – הנותן חלומות יגיש פתרונם, גם שתראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו. שהרי הם דברים שיעשו שלא מדעת הבעלים" (עקדת יצחק כט' שאלה 9).

הרב יואל בן נון, והרב יעקב מדן, ישבו בדרכם את השאלה. הצעת הרב יואל בן נון – יוסף הבין (בטעות) שהוא שולח מבית אביו. יוסף ייחס את כל אשר קרה לו לד', גם בקריאת שמות בניו, וגם בדבריו לאחיו כשלא יכול עוד להתאפק, וגם בדבריו לאחיו אחרי מות אביו. יוסף הבין שהוא שולח מבית אביו – כמו בן האמה מבית אברהם, כמו בני קטורה – וחשב שד' גרם לכך, אם באמירה מפורשת ליעקב, ואם באופן שהדברים התרחשו. מכאן התנכרות יוסף לאחים, גם כאשר שמע את דברי החרטה שלהם. ברגע ששמע יוסף מיהודה, שאביו חושב שהוא נטרף, אבל אינו בטוח לגמרי בכך, הבין יוסף שהוא חי בטעות ביחס לאביו, וכי מעולם לא שולח מבית אביו. או אז "לא יכול יוסף להתאפק" עוד, וגילה את הסוד. גישת הרב יעקב מדן – תיקון ואיחוי התפרים. אפשר שיוסף היה מוטרד מחטאם הנורא של אחיו ומעתידו של בית ישראל לא פחות משהוטרד מגורלו האישי. מאז נמכר – החל לבנות, במקביל לבניין חייו האישיים, גם את תהליך איחודה של המשפחה. איחוד זה – ראוי שלא ייכפה על אחיו מאונס, אלא יבוא מתוך רצון ואהבה. לו יוסף היה שולח שליח לאביו ומבשר לו שעוד עודנו חי – יעקב אמנם היה ודאי פודה אותו ממצרים ומכניס אותו למשפחה כבן-חורין, אך הוא היה נותר שנוא על אחיו בני לאה. יוסף לא חפץ באיחוד כזה, אלא באיחוד מכוח חרטת אחיו על חטאם ומכוח תשובתם השלמה.

ד"ר יוסי גרין טוען שיסוד המחלוקת הפרשנית הוא בשאלה עד היכן כיבוד אב ואם. אפשר שמחלוקתם של הרמב"ן ור' יצחק עראמה משקפת פרשנויות שונות להיקף תחולת מצוות כיבוד אב ואם נדחית מפני קיום המצוות המבטאות ערכים אובייקטיביים הקבועים עלי חוק. אולי סבר הרמב"ן שניתן לדחות את מצוות כיבוד אב ואם, אף מפני אמונתו הסובייקטיבית של יוסף בקיומה של שליחות אלוקית שהוטלה עליו, "כי למחיה שלחני א-לקים לפניכם" (בראשית מ"ה, ה') וזו גוברת על צערו המתמשך של אביו מאי יצירת הקשר עמו במשך שנים רבות.

לעומתו, סבור ר' יצחק עראמה, שהערך הגלום במצוות כיבוד אב ואם, שהוא ערך אובייקטיבי, איננו יכול להידחות מפני ההכרה העמוקה, אך הסובייקטיבית, של יוסף בערכה הרב של שליחותו. בהתנגשות ערכים מעין זו. היה על יוסף להעדיף את הערך האובייקטיבי ולתור אחר דרך למלא את השליחות שהוא מאמין בה מבלי לפגוע באביו (על כיבוד אב ואם וגבולותיו, משרד המשפטים, גיליון 236).

(ויגש תשפ"ב)