פסיקה משפטית במציאות משתנה

בין ענייני הפרשה אנו מוצאים את עניינן של בנות צלפחד. בקצרה, טענת בנות צלפחד מגיעה למשמע הקריטריונים לחלוקת הארץ לנחלות. העקרון המקראי המנחה קובע שירושת הארץ וחלוקתה מקנה זכות לגברים, וכך הוא לשון הכתוב: "לאלה תחלק הארץ בנחלה…איש לפי פקודיו יותן נחלתו". על רקע עקרון חוקי זה מגיעות בנות צלופחד ובפיהן טענה הגיונית: "למה יגרע שם אבינו…כי אין לו בן תנה לנו אחוזה". במילים פשוטות בנות צלפחד, שהיו חכמות, צדקניות ודרשניות, תוהות מדוע זכותו של אביהן לקבל נחלה תשלל רק מהטעם שבמותו הוא לא הותיר יורש. מדוע במצב מעין זה יקופח חלקו של צלפחד ובנותיו לא יהיו רשאיות לקבל את נחלת אביהן. למעשה טענתן צודקת אולם החוק ברור ואינו מסייע והוא קובע את עקרון החלוקה שמקנה זכות לגברים. טענה שמתיישבת עם הצדק והשכל הישר אך אינה מתיישבת עם החוק החרות.

משה שומע את טענת בנות צלפחד, מבין את הקושי והעוול שיוצר החוק ופונה לריבון – לאלוקים, כדי לתקן את החוק ובכך לא לפגוע בבנות צלפחד. תשובת האל פשוטה "צודקות", ובמילות המקרא: "כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם", ומכאן לשינוי המתבק בחוק המקראי הקובע את דין הנחלה במקרה שאדם נפטר ולא הניח אחריו בנים, כאשר התיקון המוצע מתייחס גם לאב שהניח אחריו רק בנות וכך אנו קוראים בהקשר זה: "ואל בני ישראל תדבר לאמור איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו". תיקון דיני הנחלה קיפל בתוכו ציווי נוסף, אודותיו אנו קוראים בפרשת מסעי, ואשר קובע: "זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים". מסביר המדרש את המגבלה המשפטית שהוטלה על בנות צלפחד באופן הבא: "אסר השבטים לבוא זה בזה, כדי שלא ישתנו הנחלות שנחלו בארץ". ור' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, מפרשני המקרא צרפת המאה ה-11, מסביר את הביטוי לטוב בעיניהם – מן השבט שלהם".

אלא מי שעקרון מנחה זה, האוסר על נישואין בין שבטיים מתבטל בתקופת השופטים. כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי מסכת תענית. כאשר מבקשים חז"ל בתלמוד לעמוד על פשר קביעתו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה במסכת תענית: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב". מובהר: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה". במילים פשוטות ישראל בתקופת השופטים, עקרו את הדין המיוחד של בנות צלפחד שאסר על חיתון עם שבטים אחרים. וזאת מהטעם שהאיסור להתחתן היה הוראת שעה, תוקפו היה נכון לתקופה של חלוקת הארץ, אולם לאחר שחלוקת הארץ בוצעה אין עוד מקום לאיסור חיתון בין השבטים.

אם נבקש ליתן כותרת לאירוע שמתרחש בתקופת השופטים, כפי שמבינים זאת חז"ל, הרי שעם ישראל ביקש לשנות מציאות תוך קביעה מדוקדקת של החוק המקראי. ותוך הבנה שיכול והפרשנות שהיתה מקובלת ואשר אסרה על השבטים להתחתן זה עם זה אינה נכונה עוד. ובשים לב למציאות המשתנה יש מקום לשנותה.

מתוך כך אבקש לצאת אל אחת הסוגיות המעסיקות את בתי המשפט ואשר עניינה התאמת החוק למציאות. נקדים ונאמר חוק שנחקק נוצר על בסיס רקע ונסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק הסדרה חוקית. אלא שלעיתים הסדרה זו שיכולה להיות טובה לזמן מסויים לא תהיה ראויה לזמן אחר, או שהפרשנות וההבנה של החוק כפי שהובן אתמול לא בהכרח תהיה מתאימה להיום.

מציאות משפטית יפה לשעתה

ר' יוסף אלבו, בספרו הפילוסופי 'העיקרים' מניח לנו את העקרון המנחה המונח בבסיסה של המערכת הנורמטיבית ההלכתית – התורה שבעל פה, וכך הוא משמיענו: "לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים. לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים, במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים". ר' יוסף אלבו מניח את מגבלות הטקסט הכתוב. הקושי הוא בעובדה שהתורה והוראותיה אינם בבחינת דבר חוק זמני שכוחו יפה לשעת מסירתו. דבר המשפט האלוקי כוחו יפה לעולם. אלא שמגבלות השפה והיצירה הכתובה אינה מאפשרת התייחסות אלא לדברים שהשעה מתאימה להם. כדי להתגבר על הפער הבינ-דורי וכדי שהתורה לא תהפוך ללא רלוונטית במרוצת הזמן, לצד התורה שבכתב נמסרה גם התורה שבעל פה. כוחה של התורה שבעל פה יונק מתוך התורה כאשר שכלולה וקיומה נובע מצו השעה.

עקרון זה מונח בבסיס פסיקתו של הרמב"ם בעומדו על שאלת היחס שיש לבית דין ליתן להכרעותיו של בית דין קודם. וכך הוא קובע: " בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך". תפיסת הרמב"ם מבקשת ליתן לבית המשפט – בית הדין הגדול – היושב על כס השיפוט את הסמכות לסטות מהלכה שפסק בית דין גדול אחר. גישה זו מסביר הרמב"ם מעוגנת בחובת הציות המוטלת על אדם לציית לשופטים שעומדים בדורו ועליהם מוטלת הסמכות והאחריות לפתח ולפסוק את הדין, ובלבד שהפסיקה החדשה תושתת על 'טעם אחר לסתור', במילים אחרות קיומן של נסיבות שיצדיקו את הסטייה מהמצב המשפטי הקיים עד לאותה הכרעה.

על המשנה במסכת אבות הקובעת "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". מסביר רש"י במקום "ואל תהי מפליג לכל דבר – שאתה שומע שאם עכשיו אי אפשר לה להיות עתיד הוא להיות אחר זמן". ר' יונתן אייבשיץ, מגדולי פוסקי אשכנז במאה ה-18, מבהיר את הדברים בצורה ומשמיענו: "אין לך דבר שאין לו מקום וזמן שיגיע שיהיה באמת טמא,…וכמה פעמים מצינו בדברי חז"ל…שאסרו ואחר כך בזמן התירו, וחזרו אחר כך ואסרו, כי הכל יפה בעתו לפי עת…והבן כללו של דבר, אל תהי מפליג לכל דבר לומר זהו שקר הוא כמו שכתב, כי בזמנו הראוי יהיה אמת".

לפי תפיסה זו האמת של אתמול יכולה להיות הטעות של המחר. ומה שאתמול היה אסור יכול להיות מותר וההיפך. שופט צריך לקחת בחשבון עקרון זה.

האסור של אתמול לא בהכרח שיתאים להיום. והמותר שהותר לאנשים הותר כי זה הנכון שהיה מתאים לתקופתם. הנפשות ובני האדם משתנים מדור לדור ולא ניתן להתעלם מהנחה זו. תפיסה זו מוצאת לה ביטוי בהגותו של ר' צדוק הכהן מלובלין, שמשמיענו: "וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור כן התורה והיינו התורה שבעל פה שמתחדש בכל דור חדשות על ידי חכמי ישראל, ועל ידי כל חדשות התורה שבעל פה יוצא לאור נפשות חדשות מישראל ועל פיהם נתחדש גם כן עניינים בעולם וממצב העולם בכל דור נוכל להתבונן על מצב נפשות ישראל שבדור וכן על מצב התורה שבפיות תלמידי חכמים האמיתים שבאותו דור". ברוח זו פוסק ר' משה איסרליש, בהגהותיו על השולחן ערוך: "אם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שנזכר בפוסקים יכול לחלוק עליו מאחר שאינו זכר בגמרא".

המאירי אף קובע שאין לזלזל בתלמידי חכמים שמוצאים לנכון לחדש הלכה, וכך הוא לשונו: "תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחדשת הן דרך הוראה הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל אף על פי שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו".

בשם הרב סולוביצ'יק מובא שעיקר הלימוד מבוסס על הצורך לחשוף את העקרונות והיסודות העומדים מאחורי ההלכה, להבין את תכליתה ולבחון כיצד היא פועלת ואז להכריע. וכך מובא: "מצינו אף בתלמוד, דמשום עיגונא איקלו בה רבנן [=בשאלות של עגונות חכמים הקלו] להשיא אשא על פי עד אחד, שדאין זה גדר ההיתר…ושיעיינו היטב בכל כוחם לפתור את בעיית העגונות, ואז לקחו כללים אחרים שכבר היו ידועים להם בשטחים אחרים של ההלכה…והחליטו לומר ששייכים אף לכאן לנידון של עגונות".

משפט אינו 'טכנאות'

בדברים שנשא לאחרונה שופט בית המשפט העליון בדימ' אליקים רובינשטיין, בטקס שנערך בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הוא אמר: "המקצוע המשפטי אינו טכנאות, אלא בא לייצג את האמירה המקראית 'צדק צדק תרדוף'. אמירה זו מבקשת ליתן מקום לנשמה היתרה שבמקצוע המשפטים. שופט החותר לעשות צדק צריך ליתן דעתו לשתי יסודות הראשון עניינו במצב המשפטי, שמהווה נקודת מוצא חשובה להכרעה. והיסוד השני הוא נסיבות המציאות המשתנה והאפשרות שהדין של אתמול לא יהיה נכון למציאות של היום.