איך אחים מסוגלים לעשות כזה דבר?!

רק אחרי מות יעקב הכירו אחי יוסף סופית שפשעו בהתנהגותם עם יוסף ככתוב: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". והם פונים אל יוסף: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך". בבקשתם זו מודים האחים בחטאם, הכרה שבאה בהדרגה ובשלבים: בתחילה ראו את אשמתם לא בעצם המעשה שעשו אלא בצורה שהמעשה נעשה, כמו שאמרו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". בשלב זה עדיין האחים חושבים שצדקו בעצם המכירה, ואת אשמתם ראו רק באי גילוי מידת הרחמים כלפי אחיהם. בשלב השני הם צועדים צעד אחד קדימה, אחרי מציאת הגביע באמתחת בנימין. כאן הם כבר מודים שיש עוון במעשיהם ואומרים: "האלקים מצא את עוון עבדיך". ורק אחרי מות אביהם הם מודים בפה מלא שהמעשה שלהם הוא לא רק עוון אלא פשע הדורש מחילה וכפרה.

ההתנהלות הזו של האחים ובקשת הסליחה לבסוף אינה מיישבת את הקושי הגדול, איך בני יעקב, שבטי י־ה, אבות האומה, מלכתחילה ירדו לשפל כזה של התנהגות שלא הייתה מביישת את הגרועים שבעולם התחתון? לא זו בלבד שהם מוכנים לחסל בדם קר את אחיהם, תחילה ברצח בכוונה תחילה, ואח"כ בהשלכתו אל הבור, שאולי הוא מעשה נורא יותר, לתת לאחיהם למות מוות איטי ואכזרי, של רעב והתייבשות, תוך ייסורים וחוסר אונים. וכל זאת הם עשו בשלוות נפש ושכנוע עצמי, עד שהשלכתו לבור לא הפריעה להם ומיד לאחר ההשלכה הם יושבים לאכול לחם, לעשות "חפלה" וקינוח, ככתוב: "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה… וישבו לאכול לחם", עד כדי כך, שמיד אחר הרצח הם רוחצים בניקיון כפיהם וחוזרים לסדר היום הרגיל כאילו דבר לא אירע – איך אפשר להבין את ההתנהגות הזו של האחים?

בספר "קול התור" [פרק ב' אות קנא] מובא בשם הגר"א הסבר למניע של האחים להתנהגותם זו: אחי יוסף, כשראו את יוסף הצעיר (בן שבע עשרה) "עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" [רש"י], מוציא דיבה ועושה מעשים נוספים שאינם הולמים את ביתו של יעקב, החליטו שיוסף הוא המהדורה השלישית של האח הדחוי כמו ישמעאל ועשו. ואם תאמר הרי יעקב אבינו אהב את יוסף מכל אחיו, עובדה זו לא הפריעה להם, שהרי גם אברהם טעה בישמעאל עד שבקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ואם תאמר אין הדבר דומה, שהרי ישמעאל היה בנה של האמה (הגר המצרית)? עשו יוכיח, שהיה בן הגבירה (לאה אמנו) ואף על פי כן נדחה. וכמו שאברהם טעה בישמעאל ויצחק טעה בעשו, כך גם יעקב עלול לטעות ביוסף. וכשהגיעו למסקנתם זו, אז אדרבא דווקא מפני שיעקב אוהב את יוסף מכל אחיו היא שהדאיגה יותר את האחים, מפני שהעדפתו של יוסף עלולה לסכן את עתידו של עם ישראל, שמא יעקב ימסור את הנהגת עם ישראל לבנו יוסף, שבעצם לפי דעתם אינו שייך לעם ישראל אלא דחוי ממנו. מרגע זה יש הגיון בהתנהגות האחים, משהחליטו האחים שעתיד העם נתון בסכנת קיום, הם ראו במלחמתם ביוסף מלחמת קודש של הצלת עם ישראל, הצלה שלפי דעתם כל האמצעים כשרים לה, אפילו לרוצחו נפש, או להשליך אותו לבור, וכל זה מוצדק לדעתם כאשר על הפרק עומד עתיד קיומו של עם ישראל.

לפי ההסבר הזה ניתן להבין גם את הקלוּת בה מקבלים האחים כל הצעה חלופית שמציעים להם כיצד לנהוג ביוסף, מפני שלא קנאה או שנאה אישית היא שהנחתה אותם (שאם זו היתה הסיבה אז היו מתעקשים לרוצחו נפש), אלא מה שהיה חשוב להם הוא להרחיקו מבית יעקב. והמניע הזה גם מסביר מדוע כל אותם שנים שיוסף היה במצרים נמנעו האחים לגלות ליעקב שיוסף חי אי שם במצרים, למרות שהם ראו את יעקב בסבלו ובאבלו, כי גם כאן הבטחת קיומו של עם ישראל הצדיקה בעיניהם גם את סבלו של יעקב. וזה גם מסביר את שביעות הרצון שלהם לאחר שהשליכו את יוסף לבור עד כדי ישיבתם לאכול לחם, כי הם ראו בכך מעשה של הצלת העם, וכל כך היו בטוחים בצדקת עמדתם עד שבסיום משימתם מצאו שיש מקום אפילו לחגיגה. אבל התנהלותם זו היתה טעות, היה כאן גלוי של "שנאת חנם", והיא חמורה יותר בהיותה מגובה בהצדקה של "לשם שמים", ועל המעשה הזה שילם עם ישראל מחיר כבד בהריגת עשרה הרוגי מלכות.

(ויחי תשפ"ב)