טובה תחת רעה

אחיי יוסף חששו לאחר מות אביהם, שעתה עלול יוסף לנקום בהם על התנהגותם כלפיו בצעירותם ועל מכירתו. הם אמרו: "ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ" (בראשית נ, טו). המילים: "לו ישטמנו" מעוררות תמיהה, שכן המילה "לו" משמשת בדרך כלל בלשון בקשה או בלשון "הלוואי", ואילו כאן האחים לא מתכוונים להביע תקווה כי אם דווקא חרדה. רש"י מפרש שהמילה "לו" משמשת כאן בלשון "שמא": "שמא ישטמנו יוסף". בדרך זו נקטו גם התרגומים ופרשנים נוספים, אולם אין היא מתאימה לרוב ההופעות של המילה "לו" בתנ"ך.

בעל הטורים מפרש: "לו ישטמנו יוסף", כלומר, הלוואי ישטמנו יוסף רק בלבו, ולא יעשה לנו כל מעשה. ואם חפץ לעשות לנו מעשה בתגובה לכך שמכרנו אותו, הלוואי שישיב לנו על מה שעשינו לו, שהרי במכירתו גרמנו לו "שנתגלגל הדבר ונעשה מלך במצרים".

רחב"ע בפירושו "אור החיים" מפרש אף הוא שהמילה "לו" משמשת כאן במובן של "הלוואי", והוא  מציע לכך פירוש מקורי. לדבריו, האחים אכן רצו שיוסף ישיב להם על כל הרעה אשר גמלוהו. הם רצו לסבול צער רב, "כשיעור שנצטער יוסף" בשל מעשיהם, שכן בכך יימחק חטאם, והם יינצלו מעונשי שמיים, "ולא יהיו מתחייבים מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה".

בהתאם לכך ניתן להסביר מדוע האחים הציעו להיות עבדים ליוסף, אף לאחר שראו שיוסף בוכה בדברם אליו, ויכלו להתרשם בברור שאין לו כל כוונה להרע להם. הם רצו לרצות עונש מידי בשר ודם כדי להיות נקיים מדין שמיים. על כך ענה להם יוסף: "התחת אלקים אני", כלומר: "אם אתם חייבים עונש על הדבר, אלוקים ישפוט אתכם ולא אני" ("אור החיים"). התפקיד שלי כאדם הוא שלא אקום ולא אטור, ואינני אמור למחול לכם או להעניש אתכם במקום ריבונו של עולם. אחיי יוסף מלמדים, לפי פירוש זה, שכאשר אדם סובל מיחס שלילי של אדם אחר, הוא יכול לראות בכך דווקא סוג של "ייסורים מכפרים" על חטאיו (ברכות ה, א), ואלה עדיפים על פני עונשי שמים.

בעל התניא לומד עיקרון זה דווקא מהתנהגותו של יוסף. הוא כותב שאדם אשר נפגע מחברו, צריך להאמין שהפגיעה עשויה להוליד תוצאה טובה. כמו שיוסף ידע שאחיו חשבו עליו רעה, בעוד "אֱ-לֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה… לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב", כך גם בחיינו החברתיים צריך הנפגע להאמין שלקב"ה יש תכניות חיוביות שעשויות לצאת מאותה פגיעה. לפיכך עליו להשאיר לה' את הענשת הפוגע, ואילו הוא, הנפגע, צריך למחול ולהוציא את הטוב מתוך הרע שאירע (אגרת הקודש סימן כה).

התנהלותו של יוסף מלמדת, לדעת רש"ז מלאדי, על מידת החסד בה נהג עם אחיו ועל היותו בבחינת "הגומל לחייבים טובות". יוסף לא רק סלח לאחיו, אלא אף הגדיל לעשות, כאשר הגדיר את חטאם כלפיו כמעשה שהוליד טובה גדולה. זאת ועוד, יוסף התנהג עם אחיו בדרך הפוכה לגמרי לזו שהם נקטו כלפיו, והבטיח לעשות עמם חסד גדול: "וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם" (תניא פרק יב). נראה שאפשר ללמוד מיוסף אף יותר מכך, שכן יוסף אף הוסיף דברי הרגעה: "וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם". מכאן אפשר להסיק שכאשר אדם רואה שחברו פגוע, אל לו להסתפק בדברי שכנוע הגיוניים ועובדתיים כדי לבטל את הפגיעה, אלא יוסיף דברי פיוס ועידוד המדברים אל הלב.

דומני שעקרונות אלה, שנאמרו בעניין פגיעות שבין אדם לחברו, אפשריים להרחבה גם בטיפול בכל צרה ומצוקה. בימים אלה כשאנו מסכמים שנה של מגפה ותמותה, וחששות ביטחוניים וקיומיים מעיבים על שגרת החיים, כדאי לחדד ולאמץ את העקרונות שהעלינו:

א. להאמין שמתוך הרע יוצאת גם טובה, וכי גם באפלה ישנן קרני אורה.

ב. ללכת בדרכי חסד גם כלפי מי שהתנהגו במידת הדין, ואולי אף עשו שלא כדין.

ג. לא להסתפק בעזרה למי שנמצאים במצוקה, אלא להוסיף ולהרבות בדברי עידוד ונחמה.

(ויחי תשפ"ב)