דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
לשמחה בונים יש קול חלש והוא אומר "לזייכר". הוא לא מספר כלום, רק עושה לחיים קטן ואוכל חלה והרינג
אני ילדה קטנה שיושבת עם אבא שלה בבית הכנסת של חסידי ויז'ניץ. הם שרים ניגונים בסעודה שלישית שקראו לה ׳שלשידעס׳ ואוכלים חלה עם דג הרינג שהביא מי שתרם את ה'שלשידעס' באותה השבת לכבוד או לזכר מישהו.
בשבת אחת, שמחה בונים, חסיד זקן מאד עם שטריימל קצת ישן הביא את ה'שלשידעס' לזכר מי שלא יצא ממחנה הריכוז הארור ההוא. ככה ההוא אמר. לשמחה בונים יש קול חלש והוא אומר "לזייכר". הוא לא מספר כלום, רק עושה לחיים קטן ואוכל חלה והרינג, הבצל נופל לו על הזקן.
ואני חושבת איזה מוזר זה לעשות 'לחיים' למי שכבר מת.
שמחה בונים היה חולה מאד במחנה הריכוז אז העבירו אותו לצריף של החולים. הדרך משם למשרפות היתה קצרה. ברגעי ההכרה הפחות מעורפלים שלו הוא זכר את זה ולא היה בידו לעשות דבר, אז הוא עצם עיניים ודימדם וחלם.
בערפול החצי חלום הזה הוא ראה את עצמו ילד קטן בעיירה שממנה הוא בא, ממנה הוא נזרק אל הרכבת, שממנה נזרק אל מחנה ההשמדה. שמחה בונים ראה את עצמו בבית הכנסת שלהם בעיירה רוקד בשמחת תורה. פתאום במעגל הרוקדים רקד גם איש גבוה עם זקן לבן. האיש שמח ורקד וצחק אל הילד שמחה בונים הקטן. "אני אליהו הנביא" הוא אמר לו באידיש ונעלם.
שמחה בונים התעורר, וברבע ההכרה שהיתה לו הוא נזכר בגמרא שאומרת: "הרואה אליהו בחלום נעשה לו נס". איזה נס יכול להיות לי כאן? הוא חשב. אני שוכב על דרגש בצריף החולים, מדמדם ויורק דם, איזה נס יכול אליהו להביא לי?
למחרת בבוקר פרצו קציני המחנה את דלת הבלוק: "כל החולים על הרגליים!", הם צרחו ודחפו את שברי האדם האלה בטור אל מחוץ לבלוק. הם העמידו אותם עם הפנים לקיר וצרחו שיעמדו עם ידיים למעלה.
"כנראה שלא כל מי שרואה אליהו בחלום נעשה לו נס", זה מה ששמחה בונים חשב שם, שעון אל הקיר וידיו למעלה.
הגרמני הוציא אקדח, וירה בעורף של העומדים בשורה. הוא עבר עליהם אחד – אחד, אחד – אחד. הוא ירה בעומדים לימינו של שמחה בונים, הוא ירה בעומדים משמאלו, אבל בשמחה בונים הוא לא ירה. הוא גם לא חזר ולא תיקן את הטעות.
הוא פשוט לא ירה בו. והלך.
גופות לימינו וירויים לשמאלו ושמחה בונים נשאר לעמוד עם פנים לקיר. הוא חיכה וחיכה, נשאר ונשאר עד שהשמש התחילה קצת לרדת.
״ראיתי שכלום לא קורה", הוא סיפר לאבא שלי, ״ומה? אני אמשיך לעמוד כמו גוילם?״, הוא צחק. אז הוא רץ, התחבא מאחורי צריף כלשהוא בתוך ארגז ריק, חיכה שתשקע השמש והצטרף לדרי הצריף. "אתה רואה?", הוא אמר לאבא שלי, "הרואה אליהו בחלום נעשה לו נייס!!".
מאז שמחה בונים עושה 'לחיים' בשלשידעס, לחיי מי שנעשה לו נס ולזייכר מי שלא.
במוצאי אותה שבת, כשיצאו מערבית בדרך הביתה אבא שלי סיפר לי את הסיפור של שמחה בונים. אז לא חשבו שצריך להגן כך וכך על ילדים ולעטוף אותם בצמר גפן כדי שלא יתמודדו עם סיפורים קשים. מזל שכך היה, מזל שהכניסו לי מתחת לעור ולתוך העצמות את מה שהיה, גם ככה עברו הרבה שנים וכאב השואה כל כך מרוחק ודליל שלא נשאר ממנו הרבה.
גם שמחה בונים כבר מזמן לא נשאר. השבת שליד עשרה בטבת היא זמן טוב לעשות לו 'לחיים'.
(ויחי תשפ"ב)
