איך אתם לא חושבים כמוני?

קיבלתי גל של הודעות שלא בדיוק תמכו בדעתי. איך אחרים לא רואים את מה שאני רואה? איך הם לא רואים את המציאות הזועקת לשמים?

לפני כמה זמן ביקשו ממני להשתתף בערב 'שולחנות עגולים' בנושא חברתי כלשהוא. הנושא היה דוקא מעניין וחשוב וקרוב לליבי, הוא גם נושא 'חם' מבחינה ציבורית ויש הרב מה לדון בו. אבל נזכרתי בערב דומה שהייתי בו לפני כמה שנים, ערב שעזבתי אותו אחרי חצי שעה של 'שולחנות צועקים' ולא בדיוק עגולים, חצי שעה של תסכול והפתעה מחוסר ההסכמה שהתגלה. לא רציתי לעבור חוויה דומה אז ויתרתי. "תודה", אמרתי, והתחמקתי מלומר למה לא אגיע.

לאחרונה אני חושבת על הביטוי "דעות מוצקות" שהכוונה בו דעות שאינן נזילות, עמדות קשיחות שלא ניתן להזיז לכאן או לכאן, דעות שהן כמו חומר פיזי. קל לנו להבין שלחומר פיזי יש גבולות, ושוב הביטוי הנפוץ "גבולות החומר" מביע בצורה הטובה ביותר את העובדה שחומר פיזי, הוא מוגבל. אבל דעות, בגלל שהן לא חומר אלא קנין רוחני, נראה לנו שהן משאב נזיל וזורם וגמיש. אבל האמת היא שכשם שלים יש גבול, כשם שלעץ יש גבול, כך גם לדעות יש גבול. לפעמים נראה לנו שאם רק נעשה עוד סרטון הסברה טוב אחד, אם רק נכתוב עוד פוסט אחד, אם רק נסביר שוב בלהט, אם רק נאיר נקודה נסתרת אם רק הצד השני בדיון יבוא אלינו ויראה מקרוב. הוא ישתכנע. הוא יבין פתאום את התמונה מהצד שלנו, הוא יחזיק את הראש בידיים ויגיד: "וואי, איך לא ידעתי?" פעם קראו לזה "תבוא, תעשה שבת". אם רק תבוא לשולחן השבת שלנו ותראה את אור הנרות, תריח את ריח החלות, השולחן הערוך, הנחת והרוגע, מיד תבין את שחסר לך ותבוא גם. תצטרף לשורות שומרי השבת. לפעמים זה עובד. גם אם על המפה הלבנה נשפך מיץ ענבים כי הילדים רבו חצי ארוחה, האור היוצא מהשבת פעל את פעולתו על האורחים. אבל הרבה פעמים זה גם לא כך. לפעמים יש גם גבול לדעות. הסברנו לצד השני הכל, אין טיעון שהוא לא מכיר, אין תפיסה שהוא לא שמע, הוא ראה סרטונים, סייר סיורים, ועדיין- יפרש את המציאות כפי שדעתו, תפיסתו ותרבותו חושבת.

אני נזכרת בסיפור שסופר על רב כלשהוא שהוזמן לויכוח כפי שהיה נהוג בין יהודים לנוצרים. הרב הכין את הצד שלו בויכוח היטב וסדר את טענותיו. ביום הויכוח עצמו הוא עלה על העגלה וביקש שיעמיסו עליה את כל חפציו. "מדוע?" שאלו האנשים, "הרי בתום הויכוח תחזור הביתה". אמר להם הרב: "אני לא יודע, אולי לא". הוא יצא לויכוח ההוא פתוח באמת, במטרה לשמוע ואולי לשנות את דעתו אם ישתכנע.

בדרך כלל זה לא קורה. יש סיבה למה אנשים מחזיקים בדעה מסוימת ולא באחרת. היא מתאימה למכלול תפיסות שלהם, לאורח חיים שהם בחרו, לאמונות שלהם, ואפילו לזהות שלהם. "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות" אומרת הגמרא בברכות. וכשם שפנים נחוות כזהות בסיסית אצל אדם, כך גם דעה היא תו עמוק שנחווה אצל האדם כבסיס בזהות שלו- וכשם שהפנים לא הולכות להשתנות כל כך בקלות גם הדעה שלו לא הולכת להשתנות.

בעקבות גל הטרור החדש שגואה לאחרונה והחרפת עמדות כנגד מתנחלים כתבתי משהו וקיבלתי בעקבותיו גל של הודעות שלא בדיוק תמכו בדעתי, בלשון עדינה. זה היה מעציב ומתסכל ומפליא, איך אחרים לא רואים את מה שאני רואה? איך הם לא רואים את המציאות הזועקת לשמים? והם מבחינתם שאלו בדיוק את אותה שאלה, איך אני מפרשת את המציאות בצורה כל כך מוטעה? איך אני ושכמותי לא רואים את האמת? אחרי התסכול והצער אני חושבת שאולי צריך להניח לנסיונות השכנוע שיש בויכוח, לקבל את הפער שלא ייסגר; לפעמים לא נגיע לעמק השווה, ובמקום להיות בתסכול, כעס ופגיעה אולי צריך בעדינות והבנה ולא מתוך ייאוש אלא מתוך כבוד לדעתו של השני וגם לדעתי שלי, להבין שגם לדעות יש גבול ואין מה לנסות להזיז אותו, צריך לכבד אותו ואולי גם להניח לו.

(שמות תשפ"ב)