"אשתי חזרה בתשובה"

מה יותר מאתגר: זוג שבו הגבר חזר שינה כיוון, או האשה? זוג שהיו חילוניים ואחד חזר, או זוג שהיו דתיים ואחד פרש? ומתי הפערים נסבלים ואפשר לגשר עליהם?

לפעמים סיפורי הדרך הכי טובים הם לא אלה שקורים בהרי ההימלאיה או במקום אחר מעבר להרי החושך, אלא סתם כאן, מתחת לרגליים, באיזה פלאפל בנתיבות.

הגענו מאוחר בלילה, רגע לפני סגירה, בדרך חזרה מטיול בדרום. חשבנו לשבת, ללעוס, ולעוף משם כי יש עוד דרך ארוכה הביתה. אבל איש מיוחד התיישב לידנו. ראה אותנו ככה עם כיפות, עם מטפחת וסיפר לנו עליו. עליו ועל אשתו ועל הבית. הוא סיפר שכבר חמש שנים אשתו דתיה מאד. הוא לא. הם התחילו את הדרך כזוג חילוני ומשהו בחיים שלה התערער, היא חיפשה מקום להיאחז בו ומצאה את הדת. הוא צעיר וקיבוצניק ובוערת בו אש של מיישבי הנגב מפעם, ציונות חילונית ומפוארת. "הדבר הכי חשוב", הוא אומר ומסתכל על הילדים שלנו שלועסים את הפיתה כמעט מתוך שינה, "זה לשמור על הבית של הילדים, למה הם צריכים להיקרע? אנחנו המבוגר האחראי ואנחנו אלה שצריכים להסתדר בשבילם".

הוא נשמע אחראי מאד ומבוגר יותר מכפי שנותיו, מבוגר של ניסיון. בהתחלה הכל נשמע סבבה: הוא מעריך את זה שהיא הולכת את הדרך שלה, את הדרך שהיא מאמינה בה. הוא רוצה לאפשר לה את המימוש העצמי הזה גם אם זה אומר סל של ויתורים מצידו. שאי אפשר לנסוע יחד כמשפחה לים או לחברים בשבת, שהיא פתאום כולאת את השיער היפה שלה במטפחת, שהיא נעדרת שבתות כדי לנסוע לסמינרים של חוזרים בתשובה. שהשולחן במטבח מלא בספרי קודש. "סתם", הוא צוחק צחוק יפה, "בכלל לא מפריעים לי הספרים, זה דוקא מעניין".

דבר אחד כן מפריע לו, שבסמינרים לחוזרים בתשובה אומרים להם: "כל הכבוד", כל הכבוד שזיהיתם את האמת, שהלכתם אחריה, שויתרתם על חיי שעה בשביל חיי נצח ועולם הבא. "אבל מה עם איזה כל הכבוד קטן לי?", הוא נשמע קצת פגוע. "אני מחזיק את הבית שבתות שלמות, אני לבד עם הילדים, מבדר אותם, מכין להם ארוחת שישי טובה, אפילו עושה איתם קידוש". ועוד משהו הוא אומר: "יותר מדי מהרבנים האלה הם גברים, והם יושבים יותר מדי שעות עם נשים שהן לא הנשים שלהן. זה לא קל שמישהו משפיע רגשית על אשתך, שעד לא מזמן אני הייתי המשפיע, היינו ביחד, ועכשיו היא תולה את העיניים במישהו אחר, גם אם ברור לי שאין שם כלום, זו צביטה בלב בשבילי, זה אובדן של משהו עמוק בקשר". כשהוא מתחיל להגיד מה לא סבבה, זה כמו סכר שנפתח פתאום והוא אומר: "אה, גם כל הזמן אומרים לה: 'אל תדאגי, הוא עוד יראה את האמת ויבוא גם'. אני מרגיש שזה מקטין אותי, כאילו אין לי אמת עכשיו".

נראה לנו שבדרכים איכשהוא הכיפות והמטפחת מזמנים שיח, שמישהו רואה אותנו מהצד ואומר: "הנה אנשים שיש לי משהו שיושב על הלב לדבר איתם עליו". נראה לי שזה לא היה קורה בלי כיפה ובלי מטפחת, בלי סימני הזיהוי וההשתייכות. אנחנו מקשיבים ומדברים וחושבים איתו יחד מה יותר מאתגר: זוג שבו הגבר חזר שינה כיוון, או האשה? זוג שהיו חילוניים ואחד חזר, או זוג שהיו דתיים ואחד פרש? ומתי הפערים נסבלים ואפשר לגשר עליהם ומתי הפערים כבר יותר גדולים מהאהבה, והאם האהבה יכולה לעמוד בכל אתגר? ומתי אפשר להניח לאידאל הבית השלם אבל המלא פערים וקצוות שבורים ומשוננים ופוצעים, בשביל אידאל אחר של שני בתים נפרדים אבל חמים ושלמים בדרכם?

השיחה מתגלגלת והשעה מתאחרת, יש לנו עוד נסיעה ארוכה אבל כרגע השיחה הזו היא הנסיעה שלנו, הכבישים יחכו.

(ויגש תשפ"ב)