דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
למילים: "המשפחה תקפה" יש סאב-טקסט אחד: משפחה אלימה. הנה לנו מסלול לתפארת- בן אלים למשפחה אלימה שהיא בת למגזר אלים
הייתי פעם בערב הוקרה כלשהוא ודיברה שם אם ששכלה בן בפיגוע טרור. היא רצתה לדבר בשבח הבניה של ההתישבות הצעירה בארץ אבל פתחה את דבריה ב: "כמובן שאנחנו נגד אלימות". כאב לי מאד שאנחנו מצטרפים לצורך להוכיח לאחרים דבר שלרוב הציבור הבוגר ברור כשמש: ההתנגדות לאלימות. הציבור שלנו מפחד להיתפס כתומך באלימות ומייצר ריחוק והזרה מכל סיפור שיש בו אלימות, גם אם בצידה יש עוד דברים שכן ראויים להגנה.
תיק החקירה במח"ש נגד השוטרים שנטלו חלק במרדף שבו נהרג אהוביה סנדק ז"ל נסגר ערב פרשת 'משפטים', מספר ימים לפני סיום תפקידו של היועמ"ש. בהודעה שיצאה מלשכת היועמ"ש לציבור נאמר: "לפי חומר הראיות היתה הצדקה למרדף אחר הרכב שבו היה מצוי סנדק ז"ל".
אבל הציבור, לפחות חלק ממנו, זוכר עוד דברים שקרו לפני שנה, זה לא כל כך מזמן: שהשר סמוטריץ' הורחק מהזירה, שנטען נגד השוטרים שהיו במקום שזיהמו את הזירה (פעם היו אומרים: 'ניקו' את הזירה, אבל 'ניקו' זו מילה מפלילה 'זיהמו', לעומתה, מעורפלת יותר).
משפחת סנדק לא מניחה את דם בנה ולא מסתפקת בממצאים המגוייסים לדעתה לטובת המערכת ובסגירה המהירה. היא ממשיכה בקמפיין תמיכה במאבק המשפטי הקורא לגילוי האמת ועשיית הצדק. הקמפיין פונה לציבור בכללותו "תדע כל אם עבריה שהפקירה גורל ילדיה בידי יד אלימה ממשטרת ישראל". אבל זה לא הסיפור של "כל אם עבריה". זה סיפור צר יותר שצריך לגייס אליו בעיקר את בעלי האינטרס בו. את מי שמרגיש ששנים ארוכות אין לו פה, שהפרקליטות תוותר עליו בקלות, שהמערכת בהגדרה לא לטובתו, שלא נעשה עימו צדק.
בכותרות העיתונים נכתב שלאחר הכרזת היועמ"ש המשפחה תקפה: "ליקוי מאורות מוסרי", הם אמרו. כמובן שיכלו עורכי הכתבה לכתוב: 'המשפחה הגיבה', 'המשפחה ביקשה לומר' או כל דבר אחר קצת יותר ניטרלי. למילים: "המשפחה תקפה" יש סאב-טקסט אחד: משפחה אלימה. הנה לנו מסלול לתפארת- בן אלים למשפחה אלימה שהיא בת למגזר אלים. הכותרת הזו לא בדיוק עוזרת לתחושת האובייקטיביות שהמערכת מנסה לשדר. ואנחנו, לא יוצאים בהמוננו להגנתם – שהיא הגנתנו.
הציבור שלנו מפחד מפוליטיקה כמו שהוא מפחד מכסף. יש בה לכלוך ומלחמות והסתרה של אינטרסים ונקמות אישיות ואנחנו רוצים לספר לעצמינו שאנחנו בערכינו הנעלים ובמידותינו התרומיות יכולים להשיג הישגים לא מתוך משיכה בחוטים פוליטיים, אלא מתוך רעיונות נאצלים כמו צדק.
אבל גם הצדק, למרבה הצער ואולי למרבה הטבעיות, לא יכול להיות הדלק היחיד. כל קבוצה שרוצה התייחסות משמעותית צריכה כוח פוליטי כדי לדבר בשיניים, כדי לאזן אג'נדות.
לאתיופים לדוגמא, אמנם אין מפלגה- אבל הם ידעו לסמן את עצמם כקבוצה ולמחות על אפליה נגדם במילים ברורות: דופקים אותנו. את העדה הספציפית שלנו. גם ספרדים בארץ לא קיבלו ייצוג עד שהם לא אמרו ברחל בתך הקטנה- דופקים אותנו, את הספרדים. רק ככה התחזק הליכוד רק ככה הוקמה ש"ס. גם החרדים משיגים הישגים בזכות האיחוד היחסי הפוליטי שלהם. חלק מהציבור הדתי לאומי, לעומת זאת, חי את רעיון ההתכללות בעם ישראל אבל לא בכלים המתאימים למשחק פוליטי, הוא לא יגיד "דופקים אותנו ב.. כי אנחנו מתנחלים". אנחנו מתכללים בעמישראל אבל עם ישראל לא תמיד ייתן גב כשנצטרך אותו. הציבור הדתי לאומי 'מתבולל פוליטית'; הוא נמצא בכל מיני מפלגות אבל אין לו כוח מאחד גדול שיום אחד אולי הוא יצטרך לו, והוא יצטרך- בעניין ההתיישבות לדוגמא. גם אם ההתיישבות כבר יציבה, אנחנו לא בתקופת התרחבות שלה והיא לא המשימה הלאומית מספר אחת. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה ולעסוק רק באג'נדות חדשות, חברתיות או אחרות. ההתיישבות, ובוודאי ההתיישבות הצעירה, יושבת עדיין על סדקים שיכולים להעמיק עד קריסה ולא חסרים קולות – וודאי מחוץ למדינת ישראל אבל גם בתוכה – שמחכים להפיל את ההתיישבות ולהפוך את הקערה או במקרה הזה- את ההר, על פיו.
גם לו היה נכנס סמוטריץ' לזירה שסגרה המשטרה בסרט, ספק אם היה יכול להזיז מהלכים גדולים עם חמשת המנדטים שבידיו.
(תרומה תשפ"ב)
