דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
בטלפון אמרו לאבא שלי שזה יגאל עמיר. יגאל, שהיה תלמיד של אבא שלי בבר אילן. אבא שלי החוויר, ומבול של טלפונים התחיל
יש את הארועים האלה שאתה זוכר בדיוק איפה היית כשהם קרו, את האויר, את הריח שהיה. בדרך כלל, לצערנו, זה קורה בארועים טרגיים. אולי כי בשורות טובות הן רק יריית הפתיחה לדבר עצמו שיבוא ולכן הבשורה היא לא העיקר, ובשורות רעות מביאות איתן סוף, ולכן אולי הבשורה עצמה נחרטת חזק בלב.
זה קורה בארועים אישיים וקורה בארועים קולקטיביים. לדוגמא, כולם זוכרים איפה הם היו כשקרסו מגדלי התאומים בניו יורק, ואיפה הם היו כשרבין נרצח. מי שמספיק מבוגר זוכר.
לילדים שלי, למשל, רבין ואברהם אבינו או בית המקדש השני זה הכל אותו דבר. משהו שהיה פעם.
לא רק איפה היית מעצים את הבשורה ונותן לה צבע מסוים, אלא גם בן כמה היית משנה בשביל להבין איך זה עיצב אותך. ברצח רבין הייתי נערה, עשיתי בייביסיטר אצל משפחה שלא עשיתי אצלם בייביסיטר כמעט אף פעם ולא הייתי זוכרת אותם עד היום בכלל אם הם לא היו המקום בו הייתי באותו מוצאי שבת.
ודאי שגם לא הייתי זוכרת מה היה בטלוויזיה באותו הרגע, סביר להניח שלא הייתי זוכרת בכלל מה עשיתי ואם ראיתי טלוויזיה או אכלתי עוגיות במרפסת. אבל הארוע נצרב עמוק כל כך וטלטל מאותו ערב והלאה את העולם שנבנה בי, ועיצב אותו מן הסתם עד היום, שלזכור שהסרט 'קרוקודיל דנדי' הופסק באמצע זו רק ההתחלה.
כשהתבשרה הבשורה ומדינת ישראל הודיעה בתדהמה, בני הזוג ששמרתי על ילדיהם חזרו מהר ואני רצתי הביתה. אל הבית נכנסתי בדיוק כשאבא שלי קיבל את הטלפון שמבשר את הבשורה הבאה בשרשרת שהיתה קריטית לא פחות מעצם הרצח עצמו להתפתחות הארועים שעתידים לעבור על מדינת ישראל: בטלפון אמרו לו שזה יגאל עמיר. יגאל, שהיה תלמיד של אבא שלי בבר אילן. אבא שלי החוויר, ומבול של טלפונים התחיל.
אתם זוכרים איך זה היה לפני ימי האינטרנט, לפני הוואטסאפים. מה ששחררו בתקשורת ידעת, מה שלא, לא. מה שחשבו בתקשורת חשבת, מה שלא, חשבת קצת לבד ובשקט. בלי פוסטים בפייסבוק, לייקים ושיתופים.
בימים שאחר כך, מדינת ישראל בערה. כשהלכתי לתומי ברחוב צעקו לי ממרפסות ברחביה: "בגללך רצחו את רבין!" סתם בגלל שלבשתי חצאית, וכל הדתיים הרגישו אשמה נוראית וקלון והלכו מהר ובשקט. שנים ארוכות רצח רבין היה ליבו המדמם של השסע בחברה הישראלית שהלך ונקרע, משאיר קצוות שרופים. הסטריאוטיפים התעצמו ונהיו דמוניים ממש והשסע העמיק ונקרע עוד עם הגירוש מגוש קטיף.
הילדים שלנו היום חושבים שככה העולם היה תמיד, המידע זמין לכל, הדעה של כל מתבגר בטיק טוק משפיעה כמעט כמו הדעות של ראש הממשלה ועורכי החדשות הרשמיים, ציר הרצף הדתי- חילוני גמיש וזמין לבחירה אישית ומעגלי שיח הם כבר הפעילות הכי קונבנציונאלית ומשעממת בבית הספר.
אבל כל זה צמח משם. מה שהתחיל באטרף של מעגלי שיח, הקמת מכינות משותפות וכל מה שאפשר בשביל לעצור את הדימום, המשיך לקשר חדש בין חלקי העם. הרצף עליו יושבים דתיים- חילוניים שהיה יותר דיכוטומי, התרכך מאד והפלטפורמות החברתיות- למרות שהן נשלטות פוליטית וכלכלית, מהוות אפשרות להכרות הרבה יותר פשוט ובלתי אמצעית.
כמו מהרבה משברים, כשקמים מהם צומחת לה לאט מציאות טובה יותר, לפעמים היא חיכתה שם בשקט עוד מלפני, כמו שן שנשרה כשהשן החדשה כבר עמדה מאחוריה.
(וירא תשפ"ב)
