מבחן התוצאה הוא מבחן הכוונה?

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. בפרשה מתרחש מותו של יעקב אבינו, ובכך נחתם פרק בתולדות העם הישראלי – תמה תקופת האבות.

לאחר מותו של יעקב חוששים האחים שמא יוסף הולך להיפרע מהם על אשר עוללו לו בצעירותו. על שהתנכרו לו, על שקינאו בו, על ששנאו אותו, על שלא יכלו להגיד לו שלום, על שביקשו להורגו, על שהשליכוהו לבור, על שמכרו אותו לעבד לאורחת לישמעאלים, ועל שנים ארוכות מחוץ לבית. מספיק סיבות יש לו ליוסף כדי למצות את הדין עם אחיו. חששם של האחים מובע בכתוב, באומרם: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". כלומר, מסביר, ר' דוד קמחי, "ראו שמת אביהם שהיה ירא אותו יוסף, ואמרו אולי מפני יראת אבינו נמנע יוסף מלהרע לנו. ועתה כיון שמת, יש לנו לחוש שלא ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו".

תגובת יוסף לתהייתם של האחים, היא מופלאה. כך משיב יוסף לאחים המודאגים: "ויאמר אליהם יוסף אל תיראו, כי התחת אלוקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם". מסביר ר' שלמה יצחקי, רש"י, את תמיהתו של יוסף: "כי התחת א-להים אני – שמא במקומו אני, בתמיה. אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול? והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה, והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם?".

ר' לוי בן גרשום, הרלב"ג, פרשן המקרא ופילוסוף יהודי, חי בפרובאנס של המאה ה-12, מונה בפרשת ויחי רשימה של חמישה עשר "תועלות", לימודים והנהגות מידותיות שבוקעות ונלמדות מהמתואר בכתוב. מדברי יוסף כאן לומד הרלב"ג את התועלת הארבעה עשה שזה עניינה: "שראוי למי שהוא ירא א-להים שימחול בקלות למי שגמלהו רע כאשר יבקש מחילה ממנו, ושישוב עמו במדרגה מן האהבה אשר היה עמו אם לא גמלהו רע. הלא תראה שיוסף מחל לאחיו הרע שגמלוהו תכף שביקשו מחילה ממנו, ואמר להם שלא ייראו כי הוא ירא ה' יתעלה; וזה ממה שיורה שאין מחוק ירא ה' יתעלה שלא ימחול לגומל־אותו־רע כשיבקש מחילה ממנו וישתדל אחר זה לקחת נקמה ממנו. והנה הראה להם שהוא באהבה עמהם כאילו לא גמלוהו רע, עד שקיבל עליו לכלכל אותם ואת טפם. ורצה עם זה לישב דעתם ולהראות להם שהם לא פשעו בזה, כי מאת ה' יתעלה היתה סיבה 'למען עשׂה כיום הזה להחיֹות עם רב". אדם ירא א-לוהים – השלם, שמצוי בשיח דיאלוגי מתמיד עם אלוקים, הוא כזה שמאופיין ביכולת למחול, גם לאדם שעשה לו רעה.

הסיבה אותה נועץ יוסף לגבי מדוע אין מקום לבקשתם נעוצה במבחן התוצאה. כך מסביר למשל הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, בעומדו על ההבדל שבין כושר השיפוט האנושי לבין כושר השיפוט האלוקי: "ה"אלקים" יכול לשפוט את המחשבות והכוונות. "אני", כבשר ודם, רואה רק את התוצאה, ובבחינה זו אני חייב לכם הכרת טובה מעומק הלב".

יוסף בתשובתו מבקש ללמד כי הכרעותיו השיפוטיות של האדם צריכות להיות מנותקות מהסובייקטיבי ככל האפשר. ההכרעות צריכות להיות מבוססות על בחינה אובייקטיבית, זו המפקיעה את תחושות האדם של אותו הרגע, מנטרלת את התחושה הסובייקטיבית שלא תמיד מובנית. כושר השיפוט של האדם, צריך להיות תלוי במשתנים שונים, אחד מהם, כך מלמדינו יוסף, מותנה במבחן התוצאה, כלומר, לא מה היתה כוונת האחר בעשיית הדבר אלא מה התוצאה אליה הדבר הביא.

(ויחי תשפ"ב)