משפחת המהגרים שפרצה דרך

אחד האתגרים הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבכולם, שניצב כיום לפני העם היהודי הוא שימור העם והקטנת – אם לא חיסולה כליל – של ההתבוללות.

"כשטוב ליהודים – רע ליהדות", אמר פעם חכם אחד. המציאות מוכיחה זאת. דווקא שחרורם של יהודים בכל קצוות תבל מעוּלם של משטרים דכאניים וטוטליטריים, ושיפור ניכר במעמדם החברתי והכלכלי מביא יהודים רבים להיטמע ולהתבולל, בממדים מבהילים.

סוף ספר בראשית עשוי ללמדנו שיעור מאלף בעניין זה. בדרך כלל נוטים להגדיר את ספר בראשית כספרם של יחידים, אבות ואמהות האומה. ואילו מירידת בני ישראל למצרים הופכת התורה להיות סיפורו של עַם. אכן, כדרכן של הכללות גם כאן האמת מורכבת יותר. לצד קורות ה"עַם", במצרים ובמדבר, ממשיך לבלוט זעיר פה ושם גם מקומם החשוב של היחיד והמשפחה.

קורות יוסף עשויים לשמש דגם ואב טיפוס לפוטנציאל ההתבוללות. העברי הגאה ירד למצרים בעל כורחו, ואז ניתק כל קשר עם אביו ואחיו. גם לימים, משעלה לגדולה, התנכר אליהם שנים ארוכות. פרעה משנה שמו ל"צפנת פענח", משיאו למצרית, אך גם יוסף עצמו אינו טומן ידו בצלחת. לבנו הבכור הוא קורא מנשה, שֵם שמבטא את "השכחת" העבר כליל ("כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"). גם שם בנו השני מבטא את רצונו להיטמע כליל ב"ארץ החדשה": "כי הפרני אלקים בארץ עניי". לא עוד מורשת מעיקה, אלא חיים חדשים, מלבלבים, נטולי דאגות, שגשוג כלכלי, חברתי ופוליטי.

כיצד ניתן לשַמֵר זהות יהודית בתנאים כאלה?

קריאת ספרי זיכרונות ("ממואר") של משפחה עשויה לעתים לשעמם עד מוות מי שאינו נמנה עמה. וכי מה אכפת לי אם סבא דוד הכיר את סבתא סוליקה בשוק, ואם היה צורף או חייט?

לעומת זאת, קריאה מושכלת בספר כזה עשויה להיות הרבה יותר מאשר סתם התרפקות על זיכרונות עבר.

בשבוע החולף נקרה לידי ספר זיכרונות משפחתי (באנגלית), "לגדול כטרופר" שמו. בלשון חיה, קולחת ומרתקת, לא אחת רווית הומור, מתארים ארבעת נכדיו – דוד, דניאל, שוגי (שרה) וסולי פרקים נבחרים מהסאגה המשפחתית המדהימה.

בדומה לשני מיליון(!) יהודים מהגרים אחרים, הגיע בגפו חיים, אבי המשפחה, מעיירתו שבפולין לחופי "הארץ המובטחת", בשנת 1905, וקבע את ביתו בלואר איסט סייד במנהטן, ניו יורק. לפרנסתו עבד כמוכר לחם, כשהוא מסתובב עם סוס ועגלה ומנסה למכור את מרכולתו. לימים,  יצליח לעשות חיל ולבנות "אימפריה עסקית" של ממש: דוכן עץ זעיר בפינת הרחוב.

לאחר חמש שנות עבודת פרך, ומשצבר די כסף, שלח לרעייתו שרה יוכבד ולשתי בנותיו כרטיס נסיעה באוניה. בתוך שנים ספורות נולדו להם שישה ילדים נוספים. או אז חלתה אֵם המשפחה בדלקת ראות ונפטרה בדמי ימיה כשהיא מותירה את בעלה עם שמונה יתומים קטנטנים. השדכנית המקומית נכנסה לפעולה ובתוך זמן קצר השיאה לו את חיה מוטל, אלמנה ואם לארבעה ילדים משלה. לימים נישא חיים עוד פעמיים עד פטירתו בשיבה טובה (ב"ישוב הישן" בירושלים היו מכנים אדם כזה "יהודי של 'כל מקדש שביעי' ").

סבא חיים גר בארה"ב 50 שנה אך דיבר רק יידיש ("שלא שינו את לשונם"). בנו כבר קרא לעצמו אייב (אברהם, "שלא שינו את שמם"?), התערה באמריקה והוכיח לכל שהיא אכן "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". בעבודה קשה (ובאופן חריג: לא בשבת, כרוב אחיו היהודים באותה תקופה), הקים עסק לממכר סיכות(!), ובתוך שלושה דורות בלבד, הפך זוג המהגרים הדלפונים לשבט שלם המונה כאלפיים(!!) צאצאים.

כמה מבניו עשו חיל בעסק המשפחתי (לא בלי ליפול למהמורות עסקיות, שגם הן מתוארות בספר), ולצד בניין אימפריה עסקית, עשו רבות ובאמונה בצורכי ציבור קהילתיים.

חלק מדור הנכדים כבר זכה לפרסום, ורבים מבניו עלו לישראל. נכד אחד, הרב ד"ר דניאל טרופר, ייסד את ארגון "גשר" וכיהן כרב בקהילת "אהל נחמה" בירושלים עשרות שנים; אחותו, שרה ספרסטיין, יסדה עם בעלה את "יד אליעזר", אחד מארגוני החסד הגדולים בישראל; הנין ד"ר עמרם טרופר, היה להיסטוריון בעל שם ומומחה בחקר ספרות חז"ל וימי בית שני, ואחיו ג'ונתן היה לסופר, תסריטאי ומפיק קולנוע, מן הפופולריים והמבטיחים ביותר כיום בארה"ב. בן דודם, חילי טרופר היה לשר בממשלת ישראל.

וכך, בדומה למשפחת יעקב אבינו, וכשלושת אלפים שנה מאוחר יותר, הייתה משפחת טרופר (בניגוד להשערה הראשונית, מגלה הספר החדש כי לא נקראה על שם בקיאותה בטעמי המקרא ("טרופ") אלא ככל הנראה על שם עיירה במורביה שמשם מוצאה) דוגמא למשפחת מהגרים שראשיתה מצער וסופה שבט גדול. בנים ובני בנים, שכל אחד מהם ממשיך לסלול את נתיבו המיוחד אבל בדרך היהודית.

מהו סוד שימור כוחה של משפחה זו בסביבה מתבוללת ומאתגרת? שמא שמירת השבת והחינוך היהודי שאבות המשפחה הקפידו לתת לכל ילדיהם? או גאווה יהודית ותרומה לקהילה?

יהא אשר יהא: סיפורה מלמדנו, כי למרות שדרך כלל האמרה "מעשה אבות – סימן לבנים (ולבנות)" מתייחסת לאבות ואמהות האומה, גם אבות ואמהות בני ימינו, אפילו הם בנים ובנות בלי שם, דמויות אנונימיות, עשויים – וחייבים – לתת ביד צאצאיהם 'סימנים' וכלים שיסייעו בידם לשמר את המורשת היהודית ולהנחילה לדורות הבאים.

(ויחי תשפ"ב)