הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
"הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (מיכה ב, א-ב). כאשר אנו תמהים מפני מה אנשים עושים עוול, ומנצלים את כוחם השלטוני או הסמכותי כדי לנצל אחרים, אנו מוצאים את התשובה הכואבת כבר בימי מיכה הנביא: "כי יש לאל ידם". אלו הדברים הנאמרים גם היום בשיח הציבורי: "כי הם יכולים". האדם בעל הכוח ובעל הסמכות מפעיל את הכלים שניתנו לו ושנועדו להשתמש בהם כדי למלא את שליחותו – כדי להפיק מהם טובות הנאה אישיות, וזאת על ידי רמיסת הכפופים לו. זו עלולה להיות רמיסה כלכלית, מינית, תודעתית או כל סוג של שליטה. הנביא מיכה אינו מדבר על אלה שגוזלים בחדרי חדרים ובהסתר. הוא מדבר על העושים זאת "באור הבוקר", לאמור: ללא חשש וללא מורא מפני הסכנה שהם ייאלצו לשלם את מחיר הניצול. הנביא גם מציף את קשת התחומים השונים – מדובר בלקיחת שדות ובתים, ואפשר שבמילים "ועשקו גבר וביתו" הוא מתכוון לא רק לבית הקשור למקום המגורים, כי אם ל"בית" במובן המשפחתי.
טעות אפוא לחשוב כי ההתמודדות עם מצבים אלה תיעשה רק על ידי הגברת שמירת הלכות ייחוד ואורחות הצניעות. אין כל ספק כי אם החברה תהיה נאמנה להלכות מהותיות אלה אנו נהיה במקום הרבה יותר טוב, ונעצים הן את הקדושה והטהרה שביחסים שבין המינים והן את מניעת אפשרויות רבות לפגיעה, שכן מבחינה טכנית לא תהיה אפשרות כזו. הלוואי והבשורה היוצאת מעולמה של הלכה תתפשט עוד ועוד בתחומים אלה. ברם, לא שם נמצאת הבעיה העיקרית, וממילא גם לא הפתרון של עיסוק מתמיד בתחומים אלה, שלעתים אף עלול להגביר את הבעיה.
כבר בספר בראשית אנו רואים כי הנושא העיקרי הוא השליטה והכוח – בפרשת בני האלוהים (המנהיגים) הלוקחים להם נשים מכל אשר בחרו; בפרעה ואבימלך המפעילים כוח ובעלות כלפי נשים שאינן שלהם; אנשי סדום הפוגעים באורחים; אנשי שכם המחללים את כבודה של דינה; אשת פוטיפר המלמדת כי פגיעה על ידי בעלי סמכות מגיעה לעתים גם מעולם הנשים, ועוד סיפורים מספר בראשית. הפגיעות האיומות האלה מתחוללות מהעובדה שיש לאל ידם של הפוגעים לעשות כרצונם, והם מנצלים את הנמצאים תחתם כדי לממש את רצונם המכוער.
הגבלת הכוח ועידונו, ותשומת לב ציבורית לדרכי השימוש בו, הם המבוא להתמודדות עם מצבים אלה. התורה מלמדת על כך פעמים רבות, והדוגמה הבולטת ביותר היא האזהרה בפרשת המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו". משעה שכל המערכות – למן החינוכית ועד הרבנית, ולמן הכלכלית ועד הפוליטית – תקרין את היחס הראוי לכוח מכל סוג שהוא, יהא זה צעד מהותי לקראת עולם ישר יותר ומכוון יותר.
(וארא תשפ"ב)
