הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
יכולתו של משה לצאת מהמקום הבטוח ולהגן על אחיו הביאה להתגלותו של הקב"ה מתוך הסנה
משה רועה את צאן חותנו במדבר ולפתע רואה תופעה יוצאת דופן – סנה (שיח קוצני) בוער שאינו נשרף. הוא מיד משנה את מסלול הליכתו: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". מלשון הכתובים נראה שמשה לא סטה מדרכו מפאת הסקרנות בלבד, אלא הבין שהמראה הזה הוא "גדול" – תוכנו גדול, עליון ונשגב בכל קנה מידה אנושי.
כבר בהיותו נער צעיר משה הפסיק את עיסוקיו כדי לעזור לאחיו. ולפי המדרש, ההתגלות בסנה היא תוצאה מאותה אכפתיות שגילה משה לאחיו: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו שכתוב 'וירא ה' כי סר לראות' – ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה'".
יכולתו של משה לצאת מהמקום הבטוח והנוח ולהגן על אחיו היא זו שהביאה להתגלותו של הקב"ה מתוך הסנה. גם ההתגלות האלוקית עצמה היתה מותנית בבחירתו של משה לשנות ממסלולו הרגיל ולהתבונן במראה המיוחד הזה. רבי יצחק אף מקשר בין הסטייה של משה ממסלולו כדי להתבונן בסנה, לבין יציאתו מהארמון לראות בסבלות העם: "א"ר יצחק מהו כי סר לראות אמר הקדוש ברוך הוא סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן".
משה הולך במדבר ורועה את צאן יתרו. הוא אמנם עסוק במלאכתו אבל אינו מסוגל להתעלם מתופעות שמתרחשות מסביבו. גם בשעה שהוא עסוק במלאכתו בהיותו רחוק מאחיו במצרים הוא אינו יכול לשכוח את המראות הקשים שראה בהיותו נסיך בארמון פרעה, אעפ"י שחלפו מאז עשרות שנים – "סר וזעף לראות בצערן של ישראל". כשאדם מרוכז בעצמו, במשימותיו וביעדיו, הוא אמנם יתקדם היטב בדרכו, אך הוא אינו יהיה ראוי להוביל ולהנהיג אחרים. גדלותו של משה שבמשך כל אותן שנים שהיה רחוק מהעם לא הפסיק לחשוב עליהם.
באותו מעמד הסנה מלמד הקב"ה את משה פרק נוסף במנהיגות. הקב"ה מצווה את משה: "של נעליך מעל רגליך". מסביר רבי אפרים מלונטשיץ בספרו "עוללות אפרים" בצורה יפה את הורדת הנעלים. אדם הנועל נעליים אינו חש באבנים הקטנות כשדורך עם מנעליו, אולם אם נאלץ ללכת יחף, אזי מרגיש כל אבן ואבן, קטנה כגדולה. זהו המסר שרצה הקב"ה להעביר למשה, שכל מנהיג מחויב לשים לב לדברים הכי קטנים ולהרגיש כל אחד ואחד מעם ישראל.
(שמות תשפ"ב)
