המרוץ לטייטל

הוזמנתי פעם להופיע מול סטודנטים למוסיקה, שזה אומר שאין לי הרבה מה לחדש להם בתחום, לזה הם פחות או יותר מקדישים את חייהם… אז כן ניגנתי קצת, אבל יצא שבעיקר דברנו, על אמת ושקר, דימוי חיצוני ומהות פנימית. ואז עלתה השאלה על בנית דמות. הרי המשתתפים חושבים על עתידם המוסיקלי, על איך אורזים את עצמנו בבוא העת בצורה שתאפשר שיווק טוב. ומשהו בנושא שדובר עורר את השאלה הזאת מאד חזק.

האמת היא שאני לא מודל ללמוד ממנו, כך פתחתי. יש כאלו שממלאים את קיסריה, אותם צריך לשאול איך עובד מיתוג ואיך עושים את זה נכון. אנחנו מדברים על הרובד מתוכו פועלים. ויש מצב שאם אתה – כאמן – עסוק רק ב"להיות אמן", אתה בבעיה. כי אתה אמור לעסוק באמנות שלך, ולא בלהיקרא אמן.

ראיתי סביבי במשך השנים כל מיני שממש עבדו והתאמצו כדי לזכות לטייטל נכסף כלשהו, ומה אני אגיד, כשזה מצליח זה לפעמים קצת עצוב, אדם עלול להישאב ולטבוע בחיצוניות, לשכוח מי הוא. כשזה לא מצליח זה גם כן כואב נורא, אבל לפחות מאפס.

והכרתי לעומת זאת כאלה שפשוט היו הם, בנאמנות גדולה מאד. ומי שגם הצליח בענק, הוא באמת נוכח שם, ביג טיים, בלי התעסקות אין סופית בלשמר פוזה מסויימת. ומי שלא הצליח בענק, גם בעצם הצליח בענק, כי הוא עושה את שלו בעולם בנאמנות, שזו הצלחה אמתית. זה לפעמים ממש בדקויות, אבל מי שמתמודד איתן, זה משמעותי עבורו.

אביב גפן אמר פעם ש"הרצון להיות אהוב, שם מתחיל האסון של האמנות". זה כל כך נוקב. ותכלס', רק באמנות?…

בסופו של דבר השאלה שנשארת אחרי שמקלפים הכל זה האם אני בנתינה, מבחינת העמדה שלי, או שאני עסוק ב"להשתמש" בעולם כל הזמן. זאת לא שאלה מודעת, כי אדם לפעמים במירוץ שכל מהותו זה רק "לספק" את עצמו, והעולם סביבו זה כמו איזה צעצוע. זה מתעתע כי זה מתלבש במילים יפות כמו אהבה או הגשמה או כל מיני. בסוף אם אני מאוכזב זה הרבה פעמים כי לתפיסתי לא סופקו צרכיי. אם אני פשוט רוצה להביא את שלי לעולם, כנראה שפחות אתמרמר מעיסוק בשאלות של השוואה למשל. זאת ממש לא אמירה מה לעשות בפועל, אלא מחשבות על עמדה שמתוכה אני פועל.

פעם היה איש שהיו לו כנפיים, ואף אחד לא ידע שאין לו ידיים מתחת. והיו ממש מתפעלים איך זה שלא רק ידיים יש, אלא גם כנפיים, כדרכן של הבריות. היתה לו בת יחידה שהוא אהב נורא, אבל היא היתה ממורמרת שהוא מעולם לא חיבק אותה. הוא היה שבור, הכאב שלו היה עצום ונורא. לא די שהוא כל כך אוהב אותה ולא יכול לחבקה, לא די שהוא מרוסק מהמוגבלות שלו, היא גם מאוכזבת ממנו… איש לא ידע צערו, במסתרים היה בוכה, בחוץ היה מחייך וחזק, ומשאלה היתה בלבו, שיהיה בה אמון שהוא באמת אוהב ולא אכזר.

העולם הזה הוא ארץ לא זרועה, יש בו קונפליקט ללא פיתרון, ובעיקר געגוע אין סופי. האדם מחפש את הכללים והדרכים איך לעבור את זה, בשעה שאין כאלה. המקום הוא כאן, הזמן הוא עכשיו, ונדמה כי חיפוש שיש בו כנות הוא דבר ראוי לאחוז בו.

(שמות תשפ"ב)