מרדכי גרנביץ
קשה לבוא בהתחדשות כשזה לא חדש כל כך… אז חשבתי אולי הפוך. אולי לגשת לדברים כאילו זו הפעם האחרונה
אני מכיר את אשתי בעל פה. יודע מה היא תגיב לכל דבר, איך ייראו השיחות איתה, מה הנושאים שמעניינים אותה, ואת צורת המבט שלה על כל מיני נושאים.
אני מכיר את הילדים שלי. כל אחד מהם עם תכונות האופי שלו, המזג שלו, תחומי העניין. על איזה מוקשים לא כדאי לדרוך. מי יענה לי מה. מה הם אוהבים ומה ממש לא. הכל.
אני מכיר את התפילות בעל פה. לא רק את המילים שכתובות בסידור. אלא בכלל, את החוויה של תפילה. עשיתי את זה הרי כבר אלפי פעמים, זה לא היה שונה משמעותית בפעמים האחרונות, ואלה שלפניהן, ולפניהן. תפילה נו. מה כבר יכול להיות…
אני יכול להמשיך כמובן, אל הנוף שמחוץ לבית שלי, שאני מכיר בעל פה. אל החוויה של לימוד תורה למשל, שגם אם אני לא מכיר בדיוק את מה שאלמד היום, אבל דף גמרא הוא דף גמרא, זה הרי לא מסעיר או מפתיע יותר מהדף שהיה אתמול ושלשום ושנה שעברה.
ובסופו של דבר, הכל מאד שגרתי, ומאד לאה, והרוטינה הזאת של החיים מוכרת כל כך ואוטומטית כל כך עד כדי כך שאני יכול להגיד את המילים של התפילה בלי לדעת שאני אומר אותן אפילו. ו'להחנות' את עצמי לכוס קפה עם אשתי כי זה מה שיש כרגע בלו"ז אבל זה לא אומר שאני באמת שם. ואם הילדים שלי כל כך מוכרים וצפויים לי אז למה שאשוש כל כך לפנות זמן לשמוע עוד פעם סיפור ממה שקרה בבית הספר.
ודומה כי הדבר הכי קריטי, שהוא ממש "גיים צ'יינג'ר", ההבדל בין חיים אמתיים לבין התנהלות אוטומטית חלולה, זה התחדשות. היכולת לבוא חדש, פתוח, קשוב, מצפה, נוכח, כאילו מעולם לא עשיתי זאת, כאילו זה חדש לי לגמרי. כאילו אני לא מכיר את הבן שלי, או את אשתי, או את התפילה, או את החוויה של לימוד תורה, או את הרחוב שבו אני גר. והדבר הזה חדש לי כל כך וחד פעמי כל כך שאני ממש נוכח שם, וזה לא משחק, אגב, כי יש מרחבים שאני באמת לא מכיר, ובמפגש תמיד יש מה לגלות.
השבוע הייתי טרוד במשהו והייתי עם הבת שלי, ומתוך המחשבות שלי אני שומע אותה מדברת על הצמחיה לידינו, שיש פה דבורה שמוצצת צוף. והיא כל כך התפעלה מזה, שהבנתי כמה אני יכול להיות 'תפוס' ולא לשים לב ליופי הפשוט שעוטף אותנו. אבל בשביל זה צריך מבט של מישהו שבא פתוח וקשוב ו'פרש'.
נו, אבל איך? הרי קשה לשחק את זה. לבוא בהתחדשות כשזה לא חדש כל כך… אז חשבתי אולי הפוך. אולי לגשת לדברים כאילו זו הפעם האחרונה.
יצא לכם פעם לדבר עם אדם שהוא יקר לכם, בידיעה שלא בטוח שעוד תיפגשו? זה הרי נותן עומק לכל מילה, לכל רגע. אין שום דבר סתמי בשיחה כזאת. כשאתה מבקר חבר שאולי לא תראה יותר, אתה פחות בפלאפון הרי, זה לא עוד איזה מפגש אקראי… והרי החיים שלנו הם לא צפויים, והרגע הזה שבו אני עושה משהו 'בנאלי' כמו לשבת עם הילדים, או ללמוד דף יומי, הוא רגע שבאמת לא יחזור אף פעם, ולפעמים התודעה הזאת היא מפתח לאפשרות לחיות באמת.
(נשא תשפ"ב)
