שליחות לָעולם וּלְעולם

שליחותו של יהודי בעולם אינה מסתיימת לעולם.
במעשה הסנה (שמות ג), נצטווה משה רבנו ללכת אל פרעה. גם אז הוא מפקפק ביכולתו: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"?
ושוב בראש פרק ד: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'", ובהמשכו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר, הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹנָי; שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח".
דו שיח מתמשך של הטלת שליחות וסירוב לה, ציווי – וגמגום בתגובה לו.
עד כדי כך הגיעו הדברים, שלמראית עין, נראה משה כמי שנתפס לייאוש מוחלט (שמות ה, כב): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי; וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".
אחר כל הדברים האלה, נראה התיאור שבפרשתנו (שמות ו, יא-יב) משונה קימעא. כביכול לא היו הדברים הקודמים מעולם, והשליחות מוטלת על משה בפעם הראשונה:
"בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?".
ואף התשובה תמוהה לא פחות מהשאלה: "ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
וכי את "בני ישראל" צריך לצוות "לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? וכי לא נתייחד ציווי זה רק לפרעה?
ואם כבר, בדין הוא שיקדם הציווי אל פרעה, והלא הוא – ולא בני ישראל – היה הגורם העיקרי שמנע את היציאה, ומה טעם הקדים את הציווי "לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" כלפי בני ישראל בתחילה, ורק לאחר מכן הופנה לפרעה?
כפי שקורה פעמים הרבה, השאלות חזקות מן התשובות. על מקצתן עמדו כבר פרשני המקרא, וכל אחד מהן מבקש ליישבן בדרך משלו.
כך, לדוגמא, תוהה ר' משה חפץ, בעל "מלאכת מחשבת", מה טעם יש בפנייה שנייה אל פרעה לאחר שסירב לפנייה הראשונה, "ואין חידוש בדבר ולא טענה חדשה"? ועוד, מה תשובה יש בפי הקב"ה לטענת משה "הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?".
ור' משה חפץ מנסה להסביר שהליכתו הראשונה של משה אל פרעה, הליכה "דיפלומטית" הייתה, בדרך רכה, של בקשה ותחנונים. ומכאן אותה לשון עדינה של "נלכה נא דרך שלושת ימים".
לדבריו, לא זו הייתה כוונת הקב"ה, שבחר להוציא את בני ישראל ממצרים "בכוח גדול וביד חזקה", ולא בהתרפסות בפני השליט העריץ. לפיכך תבע הקב"ה ממשה: "בוא דַבֵּר אל פרעה מלך מצרים". דיבור – לשון קשה (בשונה מ"אמירה" רכה גרידא). תְבַע את היציאה ממצרים, עמוד על זכויותיך! עליך לצאת ממצרים בכוח הזכות ולא בחסד הכוח של השליט העריץ.
בתגובתו, משיב משה לקב"ה כי אם בני ישראל, שמשה דיבר אליהם, בלשון תביעה, לא שמעו אליו, גם פרעה לא ייבהל מאיומיו ולא ייענה לבקשתו אפילו ידבר עמו קשות.
לכך שב הקב"ה ומצווה – לשון ציווי וכפייה – גם את משה, גם את בני ישראל, גם את פרעה: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
חזרה נשנית זו על הציווי, מלמדת מה רב הקושי ומה גדול האתגר. אסור לו לשליח שיתייאש משליחותו. גם אם ייתקל בחומה בצורה, אסור לו להתייאש. עליו לשוב על משימתו פעם ועוד פעם עד להשגת המטרה.
פרשנות אחרת תולה את הציווי "אל בני ישראל" בצורך לנתקם ממצרים. כמאמר החסידי: "אפשר להוציא את בני ישראל ממצרים, אך לא תמיד ניתן להוציא את 'מצרים' מבני ישראל".
אותם געגועים ל"דגה אשר נאכל במצרים חינם", אותה ערגה לעולם שהיה (תוך שכחת כל השעבוד, הסבל והעוני הנורא), מחייבים לצוות גם על בני ישראל ל"צאת" ממצרים, להינתק ממצרים, על תרבותה וערכיה הקלוקלים, לצמיתות.
לצערנו הרב, גם כיום, יש לא מעט יהודים שגרים בארץ ישראל אך חיים עדיין בגלות. הם רואים בממשלת ישראל את "הפריץ", ומתוך כך מורים היתר לעצמם למרוד במלכות, להעלים מסים ולנהוג בשלטון ישראל משל היה שלטון הצאר ברוסיה.
פרשתנו מורה לנו שלא זו הדרך. היציאה ממצרים נועדה לנתק את עם ישראל מן ה'גלות', ולהביאו לארץ ישראל על מנת שיכונן בה חברת מופת.
(וארא תשעו)