לפזול לצדדים

מכות מצרים אינן מגיעות רק בכדי לגרום לפרעה לשחרר את בני ישראל ממצרים. מפשט הפרשה עולה שיש למכות מצרים מטרות מגוונות:

הכרה במציאות ה'; "וידעתם כי אני ה'" "וידעו מצרים כי אני ה'", הכרה בה' כבורא ושולט בעולם; "בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ", הפנמת ההבחנה בין היכולת להשפיע על המציאות באמצעות שימוש בהבנת דרך העולם (כפי שעשו החרטומים) ובין שליטה על דרכי פעולתו של העולם (על ידי ה'); "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ", קניינו של הקב"ה בעולם; "למען תדע כי לה' הארץ", העמדת חיץ בין העם המצרי ובין העברים; "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך", הטעמת הרעיון שעם ישראל הוא עמו הנבחר של ה'; "שלח את עמי ויעבדוני".

מסרים אלו ממוענים על פי הפשט לפרעה, לעבדיו ולעמו. אולם, פשוט הוא שהנמען האמיתי, אף כי בלתי רשמי, הוא בני ישראל. השיח כולו מתנהל בין משה לבין פרעה וקולם של בני ישראל אינו נשמע. למעט פנייתו של משה לפני התפרצות כלל המכות, בפנייה שלא צלחה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", משה אינו פונה אליהם ישירות יותר.

מעשים כאלו שנעשים באדם מסוים ומולו אבל מכוונים לאנשים אחרים מצויים הרבה גם כשיקול הלכתי בחז"ל. מסופר על אחד שרכב על הסוס בשבת ועל אף שאין מדובר באיסור דאורייתא הוא הובא לבית דין ושם סקלו אותו, כדי שילמדו אחרים להיזהר בכך.

שמעון בן שטח תלה שמונים מכשפות באשקלון כדי ששאר ישראל ילמדו להישמר ממעשים אלו (מגילת תענית, משנה סנהדרין). אך לא רק ענישה לראווה מצאנו בחז"ל. אנו מוצאים גם הנחיות להנהגות בבית הדין שמבוססות על החשש מאיך יתקבלו דברי הדיינים "שמא מתוכם ילמדו לשקר" וכיו"ב.

גם מעשים שיש בהם היבט דידקטי אנו מוצאים. כך למשל, ר' ישמעאל זוקף עצמו לקראת קריאת שמע של ערבית כדי להורות לתלמידים שהלכה כבית הלל, אף שלדעת בית הלל אפשר לומר קריאת שמע של ערבית גם בשכיבה, וכדי שהתלמידים לא יטעו לחשוב שהלכה כבית שמאי שחייבים לשכב בקריאת שמע של ערבית "שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות" (ברכות יא, א).

דוגמאות מרובות יש לכך שמעשים שנעשים בגוף אחד יש להם כתובת נוספת, ואפילו מרכזית יותר. בתפיסה העממית יש מצבים כאלה שבהם אנחנו במילכוד, איננו יכולים לשוחח עם מי שהיינו אמורים לשוחח איתו ישירות או מי שאנו רוצים להטיח בו תלונה. במקרים כאלו, ברובד הגלוי אנו משוחחים או מטיחים את האשמה במי שאינו בן השיח האמיתי, אך פוזלים כל העת לכיוונו של זה שצריך ואמור לשמוע. "מדברים על הבת ומתכוונים לכלה" (המקור ביידיש).

בדרך כלל, וגם במקרה של פרשתנו, הדבר מתרחש ביחס לנמען שהוא קולקטיב או מעיד על מערכת יחסים קרירה ומרוחקת, מתוחה ועדינה. הסיפור של הפרשה הוא תמונת מצב ביחסי ישראל וה'.

(וארא תשפ"ב)