א"י היא לא פיסת קרקע

בחלקים רבים בחברה הישראלית קיים ניכור בהתייחסותם לארץ ישראל עד שחלק מהם רואים בה שטחי נדל"ן, שכל ענינה של הארץ היא להחזיק בפיסת קרקע כדי לקיים בה חברה דמוקרטית ־ חילונית ברמת חיים מערבית, שלמענה הם נכונים לראות בחבלי מולדת האחרים "שטח כבוש", ולהתפשר עליהם ובלבד שתישאר לנו פלטפורמה קרקעית מינימאלית שתאפשר לנו לחיות בשלום ובביטחון את חיי השעה שלהם, גם אם הפשרה הזו מסכנת את העתיד היהודי בארץ ישראל, ועל כיוצא בזה אמר הנביא: "אכול ושתו כי מחר נמות" [ישעיה כב יג] ההתנכרות הזו הביאה לשחיקה בנאמנות של העם היהודי לארצו, נאמנות שפרנסה בהיסטוריה של העם היהודי דורות של גלויות ושנתנה לעם את כוח העמידה וההישרדות על אף הניסיונות הבלתי פוסקים לכלותינו, ואילו השחיקה הזו של ההתנכרות לארץ ישראל עלולה לפגוע בעתידו של העם. על כן אם חפצי חיים אנחנו, לא רק ברמה האישית אלא בעיקר במובן הלאומי הרחב, אין בפנינו דרך אחרת אלא לחדש את הברית בין העם לארצו, להפנים בשכל וברגש את ייחודה של ארץ ישראל, לא רק כמקום מקלט לעם נרדף אלא כמקום הבלעדי בו יכול העם היהודי להגשים את ייעודו הרוחני והמוסרי, ככתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

על הקשר המופלא של העם היהודי עם ארץ ישראל כותב הראי"ה קוק בפירושו "עולת ראיה". וכך הוא מפרש את הכתוב: "לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם, בהיותכם מתי מספר, כמעט וגרים בה" – הקשר של כל עם לארצו נוצר בדרך כלל על ידי קשר טבעי המתפתח על ידי אומה שהיא מרובת אוכלוסין המתקבצת לאותה ארץ ויושבת בה ישיבת קבע במשך זמן מרובה, והיא מפתחת בה את חייה, אז במשך הזמן מתגבשת חיבה היסטורית המפעמת בלבבות הדורות הבאים והם נקשרים לארץ ההיא. והנה אף אחד מכל המרכיבים הללו לא היו בשעה שעם ישראל התקשר עִם ארצו בימי האבות: "בהיותם מתי מספר" ולא ציבור גדול אלא קבוצה קטנה של אנשים. וגם הזמן היה קצר: "כמעט", ללא היסטוריה ממושכת. "וגרים בה", בהיותם אז בארץ לא היו תושבי קבע אלא "וגרים בה", גרים נודדים ממקום למקום, ועל אף העדר כל המרכיבים המקשרים עם לארצו, נוצר כבר אז קשר בל ינתק בין ישראל לארצו.

ומאז ימי ה"אבות" אברהם יצחק ויעקב, לאורך כל ההיסטוריה הישראלית, הקשר המופלא הזה של ישראל עם ארצו נמשך ללא הפסק. הנחמה המרכזית של עם ישראל, מעבר לבשורת הגאולה, היתה התקווה לשוב לארץ ישראל. כך היה בגלות מצרים, כשנאנקו בני ישראל בעבדות מצרים ומשה מתבקש לבשר לישראל על גאולתם בארבע לשונות של גאולה, היו הארבע הכנה לתכליתה של הגאולה שנאמרה בלשון החמישית שהיא: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". את ההבטחה הזו פירשו ב"דעת זקנים מבעלי התוס'" [שמות יב ח]: "כדאמרי אינשי: מאן דמריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לאו איתיה לבי דריה מאי אהני ליה (תרגום: עבד ששחררו רבו ומסר לו כל שלו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו, מה מועיל לו כל הטובה) כך גם אם לא הביא הקב"ה אותם לארץ ישראל. מה מועילה להם היציאה ממצרים".

הקשר הזה של ישראל עם ארצו קדם ליציאת ישראל ממצרים, כבר בסוף ימיו של יוסף כשישראל ישבו במצרים בכבודו של עולם, שעה שלא חסרו דבר במצרים, כבר אז יוסף משביע את אחיו שלא ישכחו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. וכך גם אחר כך, כאשר נגלה הקב"ה למשה בסנה, כשהבעיה הבוערת והדחופה הייתה הסבל הבלתי נסבל של ישראל במצרים, והפתרון המיידי הנדרש באותה שעה היה שחרורם של ישראל מעבודת הפרך והפסקת העינוי שעם ישראל נאנק ונאנח תחתיו, גם אז על אף כל זאת אין הקב"ה מסתפק בהבטחה של ההצלה המידית מתחת עבדות מצרים, אלא באותה שעה הוא מצרף להבטחת ההצלה גם את העלאתם לארץ ישראל: "להצילו מיד מצרים ולהעלותו… אל ארץ טובה ורחבה". מכל הדוגמאות הללו אנו לומדים שאין גאולת ישראל שלימה בשחרור מהשעבוד הפיזי בלבד, אלא השחרור הזה הוא אמצעי לגאולה השלימה, שהיא מימוש היעוד הישראלי, האפשרי רק בהיות עם ישראל בארץ ישראל בעצמאות מדינית ורוחנית.

(וארא תשפ"ב)