הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
הממצאים ההיסטוריים מאשרים את מסורת חז"ל לפיה הפרעונים במצרים ראו עצמם כאלוה. לדברי החוקרים, פרעה נחשב לבנו של האל רע, אל השמש. לכן יכול היה לומר: "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ט), כלומר: אני בראתי את עצמי. אין פלא, אפוא, שכאשר פנו אליו משה ואהרון שישלח את בני ישראל, הוא הגיב ביוהרה ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?!"
ועדיין יש לתמוה כיצד גבהות הלב וביטחונו העצמי של פרעה לא התערערו אחרי שהחלו המכות? מדוע הוא לא החליט לשלח את בני ישראל מארצו, ולשבת בשקט ובבטחה על כסאו, והעדיף ללכת מדחי אל דחי ומבכי אל בכי? קושי זה גדול במיוחד בהתחשב בכך שברוב המכות שבפרשתנו פרעה עצמו הכביד את לבו (ראו רמב"ן ז, ג).
נראה לי, שגם במכות אלה הכביד ה' את לב פרעה, וזאת לא באמצעות שלילת הבחירה החופשית שלו, אלא בדרך הנחתת המכות שהעצימה את תכונותיו השליליות שהיו לו לרועץ. המכות הונחתו על מצרים בדרך שחיזקה את תודעת פרעה שהוא מורם מעם, ואת תחושות העוצמה והביטחון העצמי שלו:
- עצם הבקשה מפרעה שישלח את בני ישראל יכלה ללמד אותו שהוא בעל כוחות ויכולות והכול תלוי בו.
- הפניה אל פרעה לשלח את בני ישראל רק לשלושה ימים לשם עבודת ה', ולא דרישה אולטימטיבית שיצאו לחירות עולם הובנה על-ידי פרעה כחולשה של בני ישראל.
- המכות הראשונות היו קלות יותר. אילו ה' מביא על פרעה לאלתר את המכות הקשות והכואבות ביותר, אפשר שהיה נכנע כבר בשלב מוקדם.
- כאשר פרעה הרע את תנאי העבדות של בני ישראל הוא לא נענש מיידית ולמעשה לא באה על כך כל תגובה אלוקית ברורה.
- כל מכה הגיעה לזמן מה ונעלמה, דבר שהוביל את פרעה למסקנה שעומד מולו כוח מוגבל, ולכן בטח ביכולתו להתמודד מולו בהצלחה.
- משה לא דרש מפרעה כל פיצוי בעבור הסבל הרב שנגרם לבני ישראל בכל שנות השעבוד.
עובדות אלה חיזקו את חטא ההיבריס של המלך, וגרמו לו להאמין שיוכל לעמוד בכל המכות ולנצח. כשליט שגדל כבן מלך, והורגל כל חייו בכבוד מלכים, היוהרה הקשתה את לבו והפילה אותו מרום שמים אל קרקעית הים.
תופעה זו אירעה למלכים רבים בהיסטוריה, ובתיאור מדויק אומר זאת התנ"ך על עוזיהו מלך יהודה: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית… וַיְהִי עֻזִּיָּ֨הוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד־י֣וֹם מוֹת֗וֹ" (דבה"י ב, כו, טו-כד). מסיבה זו מצווה התורה על כל מלך לכתוב לו ספר תורה "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ).
תורת ישראל נאבקת בהאלהת מנהיגים, ולכן מפורט בפרשתנו ייחוסו של משה. הדבר מבהיר, כדברי רש"ר הירש, שעם כל גדולתו "משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם… הכל הכירו את הוריו… את כל ייחוסו ואת כל קרוביו… ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו" (פירוש לשמות ו, כו).
מנהיגים גדולים שהילכו אימים על עמם או זכו להערצת נתיניהם התאפיינו בדרך כלל בתודעת עליונות ובכריזמה אדירה. בניגוד לכך משה רבנו היה דווקא העניו מכל אדם, ולא הצטיין בכושר רטורי מרשים אלא היה דווקא כבד פה וכבד לשון.
גבהות הלב מאפיינת במקרים רבים גם מנהיגים בזמננו. היא עלולה לגרום להם להפר הנחיות שהם עצמם קבעו (למשל בענייני קורונה בבריטניה), היא מסוגלת להביאם למעשי שחיתות כגון קבלת טובות הנאה (רק באוסטריה כמובן), והיא יכולה לגרום להם להשקיע בפרויקטים מגלומניים לשם ניצחונות צבאיים, במקום לדאוג לטובת האזרחים (לא רק באיראן).
גבהות הלב היא סכנה גדולה שאורבת לכל אדם. אנשים עלולים לנהוג בפזיזות מתוך אשליה ש'לי זה לא יקרה', לבטוח בעצמם במקום להיוועץ בזולתם, להימנע מלהכיר בטעויותיהם ולא לעמול לתקנן, ולהתמקד ברושם שהם עושים במקום לפעול כמו שהם באמת צריכים. דמויותיהם של פרעה בקצה האחד ומשה רבנו [להבדיל] בקצה האחר מלמדות שיעור חשוב לא רק למנהיגים אלא גם לדמות שניבטת אלינו מן המראה.
(וארא תשפ"ב)
