שקט שבתוך סערה

אבות, א, י"ז

"שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

רבן שמעון בן גמליאל היה הנשיא הרביעי מבית הלל. הוא עמד בראש הסנהדרין בדור חורבן הבית והיה אחד מעשרת הרוגי המלכות.

"שמעון בנו", כך כינויו כאן, זהותו מוגדרת באמצעות ייחוסו לאביו. בחירה ספרותית זו, רומזת לתפישתי, על זיקה וחיבור היסטורי ורעיוני בין הבן ואביו: "כל ימי גדלתי בין החכמים" – אופן גידול הבן, מביא אותו לנסח תביעה רעיונית, המהדהדת את תפישת אביו אודות אורח חיים ראוי המאופיין בשיקול דעת ואחריות חברתית – מוסרית.

ונחזור למשנה: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". היתכן שאדם שגדל בסביבת עוסקים ברזי תורה, ממליץ לנו לשתוק?! האם מבקר הוא בדבריו את לימוד התורה? ואולי כוונתו לשיח אחר, שיש להשתיקו?  ומה באשר לשימוש במילה "גוף"? האם טובה השתיקה לגוף דווקא ולא לנפש? האם לפנינו הפרדה מכוונת ביניהם?

מענה לשאלה השנייה (גוף), יסייע בפתרון הראשונה (שתיקה). סבורני כי רבן שמעון בן גמליאל כוון לשתיקת עולם הגוף והחוּלין, הנחוצה  על מנת לאפשר לנפש העוסקת בתורה, לסעור ולהרעיש.

"שֶקֶט בגוף", בקשה בנוכחותי מרפאה בעיסוק, מילד עמו עבדה. תנועה בלתי פוסקת ומוּסחוּת, מקשים על תהליכי קלט, עיבוד ושליפה, כך הסבירה, ומתורגמים לתהליכי למידה וביצוע ירודים וחסרי מיקוד.

שקט, משמעו גבול. בשתיקה, נעצר באחת זרם מחשבות, פעולות והרגלים. "שתוק, כך עלה במחשבה לפנַי" אמר הקב"ה אף למשה, גדול הנביאים, שנחשף לגדולת ר' עקיבא ותהה מדוע לא זכה זה לתת את התורה לישראל. השתיקה אינה מספקת בהכרח תשובה, אך נוכחותה מייצרת עבורנו חיִץ בין עולם של לִפנֵי, לעולם שייוולד ממנה ובזכותה.

"רעש" עוטף אותנו בחיינו. שלל עיסוקים, לחצים וציפיות. בכללו, מצוי לעיתים גם לימוד כוזב/רועש, ה"מתחזה" ללימוד עמוק ואמיתי. רבן שמעון בן גמליאל, גדל בין חכמים ולמד לזהות את הרגע בו אדם מוסט ממסלולו, מן המצפן המורה לו במה ואיך לעסוק. רעש זה הוא מבקש להפסיק, לטובת מיקוד וחתירה אל מטרה ראויה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(בא תשפ"ב)