מכורים לטלפון שלכם?

אבות א י"ז

"שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים, מֵבִיא חֵטְא".

משנתנו מצדדת בתרגום הידע, התורה שברשותנו – למעשה. השארת חכמה ברמת התובנה, ללא יישומה בשטח, הנה תהליך שגוי ולא גמור. עלינו להפשיל שרוולים ולהפגיש בין תיאוריה ומעשה.

כך מצוטט הרב יהודה עמיטל ז"ל: "…סיפרתי אז את המעשה באדמו"ר הזקן בעל ה"תניא", שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע את נכדו התינוק, לעתיד לבוא בעל ה"צמח צדק", בוכה בעריסתו. סגר האדמו"ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו"ר לחדר הסמוך ומצא שם את בנו, אביו של התינוק, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו"ר תמה על בנו: 'מדוע לא קמת להרגיע את בנך הבוכה?' הבן הנבוך הרים את מבטו, וענה לאביו: 'הייתי כל כך שקוע בלימוד, שלא שמעתי כלל את קול הבכי'. העיר לו האדמו"ר הזקן: 'אם אדם עסוק בלימוד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה – הרי משהו פגום בלימוד זה'" (מתוך: מנחה למנחם).

לצד יישום התורה, אציע לשים לב גם להלימה בין הדיבור למעשה.

כהורים, לא אחת אנו מטיפים לילדינו כיצד ראוי להתנהג וממה יש להימנע, ובה בעת, עיוורים לכך שאנו עצמנו איננו נוהגים תמיד בהתאם לציפיות ולערכים להם אנו מחנכים. דוגמאות שכיחות לפער שכזה הם השימוש בטלפונים חכמים ודימוי הגוף. מחקרים מצביעים על כך שדור ההורים מכור לא פחות מצאצאיו לטלפון החכם, ומגיב באופן דומה (תסמונת גמילה) כאשר הוא מתבקש להיפרד מן המכשיר אף לדקות ספורות… באשר לדימוי הגוף: מחקר מצא מתאם חיובי בין דימוי הגוף של אימהות לזה של בנותיהן (לטוב ולרע).

מסתבר כי מעשים, הרבה יותר מדיבורים, משמשים מודל התנהגותי לחיקוי, וכי אי הלימה בין דיבור ומעשה מקעקעת את המסר המילולי ומחבלת בהפנמתו המעשית.

המציאות אינה נענית בקלות ל"תנאי המעבדה" של בית המדרש. בכי התינוק הנזכר בדברי הרב עמיטל, (ומשול גם לצרכי פרנסה, טיפול בזקוקים לנו, מילוי חובות חברתיות/לימודיות ועוד), מפריע לנו, תדיר, ללמוד. "שמישהו יענה לקריאה, לצרכים…" אנו כמהים. "מישהו" זה, קובע רבן גמליאל, זה את/ה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com