גבול ל"בערך"

אבות א', משנה ט"ז

"רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת" (אבות, א', ט"ז).

"וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת". "אמדות" משמען אומדן והערכה, פעולה הפוכה ממדידה מדויקת. אל תשתמש/י יותר מדי באומדן, בהתנהלות התרשמותית וכוללת. המלצה זו נוגעת במשנה לעניין מעשרות (אפרט בהמשך), אך לדעת מפרשים שונים, היא מתכתבת עם ראשית המשנה ורלבנטית  גם לעניין הסרת הספק בהוראת דין, שאין מומלץ לבססה על "אומדן" – הכרעה אינטואיטיבית ונטולת עיון.

עישור אֳמָדוֹת: הוראת מתן מעשר, כוונתה מדויקת: על אדם לתת עשירית מפירותיו ותבואתו לכהן, ללוי ולעני… התורה, עם זאת, מכירה מציאות של עישור לפי אומדן, מתן ללא ספירה, שקילה ומדידה מדויקת של העשירית, אלא על פי טביעת יד או עין. ואולם יש לכך מחיר: בנותנינו פחות מעשירית, אנו מקיימים, על פניו, את מצוות המעשר, אך המלאי שנותר, למעשה אינו ראוי בשלמותו לשימוש – שהרי לא הופרשה ממנו כל הכמות הנדרשת. ומאידך – כאשר נרבה וניתן יותר מעשירית, לשווא החמרנו ולא קיימנו מצוות מעשר בהוראתה המדויקת, אך המשאב הנותר אפשרי להנאה ושימוש: "תני הפוחת ממעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלין המעדיף על המעשרות מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנים" (ירושלמי, סדר זרעים מסכת דמאי).

"תזרמי", אני שומעת סביב. "קחי עוד, אולי תצטרכי אחר כך" או "כאן כדאי להחמיר". נדמה כי חיינו הכלכליים, החברתיים והרגשיים מתנהלים במידה רבה ברמת האומדן. רובנו צורכים יותר מכפי שאנו צריכים (מזון ובגדים, למשל) ולעיתים – פחות מדי (שינה, שיח, לימוד). אנו גם מרעיפים על זולתנו, בפרט על הילדים שלנו, יותר מדי (עצות, סיוע מעשי) ובה בעת, מקמצים בהענקת קשב ותשומת לב, לעצמינו ולאחרים…

משנתנו מכירה, להבנתי, בעובדה ששימוש באומדן בחיים הנו נטייה התנהגותית שכיחה וכי בבסיסה קיים רציונל הישרדותי (פעמים רבות אין צורך/יתרון בחישוב כל פעולה ומערכת יחסים בפנקס הוצאות- הכנסות), ועם זאת, התנהגות זו אינה מתאימה לשמש אורח חיים ובוודאי לא קו מנחה בעבודת ה' ובהתנהלות ברגעי הכרעה וספק.

עשה/י לך רב – התייעצ/י. נהל/י את משאביך ואת משאבי סביבתך בשיקול דעת. לא חיים קלים והסרת מועקות ינחו את צעדינו כי אם אחריות מוסרית מוּדעת וצדק חברתי.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(וארא תשפ"ב)