האם אפשר לשנוא את ה'?

אני שומע לא מעט אנשים שכועסים על ה'. חלקם אף אומרים שהם שונאים אותו, חלילה. בדרך כלל מדובר באנשים שעברו סבל וקשיים, או שנפגשו איתם אצל אחרים. אולם למרות שקל להבין את המצב הרגשי ממנו מגיעות תגובות כאלה, צריך להבין שאין להן שום מקום, והן נובעות מתפיסה שגויה של אלוקים.

אנו קוראים פעמיים-שלוש בכל יום את הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך". ופירשו חז"ל: אפילו נוטל את ממונך, אפילו נוטל את חייך. לא במקרה פסוק זה הוא כה מרכזי אצלנו, משום שבו תלויה עבודת ה' העיקרית: להבין את ה' בצורה כזו, בה היחס שלנו כלפיו תמיד יהיה אהבה, לא משנה מה יעבור עלינו.

אנשים כועסים על ה' משום שהוא גורם להם לסבל, או לוקח מהם דברים שיקרים להם. אבל עצם הצער על האובדן, מבטא את הערך שבקיומם של אותם דברים: מי שאיבד ילד, הרי שגודל הצער עליו נובע מגודל חשיבותו של הילד עבורו, ומגודל אהבתו אליו. הצער על אובדן ממון הוא פונקציה של השמחה וההנאה שגרם לנו אותו ממון. אבל האם ה' רק לקח אותם מאיתנו? ומי הוא זה שנתן לנו אותם מלכתחילה? כפי שהתבטא איוב בפשטות: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". ה' הוא זה שנותן לנו את כל הדברים הטובים שאנו אוהבים, והצער על לקיחתם רק ממחיש זאת.

אבל זה לא רק שה' נותן לנו את הדברים הטובים. הוא לא איזה קוסם שיושב בשמים ומחלק לפעמים פרסים ולפעמים עונשים. ה' הוא המקור לכל הטוב שבמציאות: כל דבר שיש בו יופי, הנאה, שמחה, חוכמה, סיפוק – נובע ממנו, ואילו הדברים הרעים נובעים מהסתר האלוקות. גוף בריא ושלם הוא גילוי אלוקי; גוף חולה הוא חיסרון בגילוי הזה. פרנסה ועושר הם הארה אלוקית; עוני ורעב הם הסתר האור.

ממילא, כל מי שאהב משהו או מישהו אי פעם – בעצם אהב את ה', את האלוקות שהתגלתה בו. אנו אוהבים את קרובינו לא בגלל הבשר והדם שבגופם, אלא בגלל האלוקות שמתגלה בהם. אובדנם הוא הסתר מסוים של אותה אלוקות. ממילא, לא שייך לכעוס ולהאשים את "הבוס", אלא להפך.

(בא תשפ"ב)