הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)לפני שנים קראתי סיפור על ילד במשפחה יראת שמים, שביקש להתחפש בפורים לאריה. אמו נמלאה כולה חלחלה וזעזוע: איך יעלה על הדעת להתחפש לחיה טמאה, ח"ו? ומדוע מוישי הקטן שלי רוצה להתחפש לחיית טרף כזו? איפה נכשלנו בחינוך? בראותו את דמעותיה של האם, חזר בו מיד הילד וביקש במקום זאת להתחפש לשפסע'לה – כבשה טהורה ותמימה. האם תגובתה של האם היתה מוצדקת?
בברכותיו לפני פטירתו, ממשיל יעקב אבינו את חלק מבניו לחיות: גור אריה יהודה, יששכר חמור גרם, דן נחש עלי דרך, נפתלי איילה שלוחה, בנימין זאב יטרף. מעניין שמבין חמשת הבנים הללו, ארבעה נמשלו לבעלי חיים טמאים, שמתוכם שלושה טורפים, שאחד מהם הוא הנחש – שנחשב בעיני רבים לסמל הרוע הקדמוני. הטורף האזורי הגדול שנפקד מהברכות הוא הדב, שמופיע במקומות רבים בתנ"ך כיצור מסוכן ואימתני, וכן הנמר, הקטן יותר.
השימוש בשמות בעלי חיים כשמות לבני אדם היה נפוץ בתקופת התנ"ך, כשביניהם גם כאלה שאינם נשמעים מחמיאים, כמו חולדה, שפן, עכבור ועלוקה. למעשה גם שתיים מהאמהות נקראו על שם בהמות (טהורות): רחל היא כמובן כבשה, ורבקה היא עגלה, כמו "עגלי מרבק".
מעניין לציין גם, שככל הזכור לי, בתקופת המשנה והגמרא לא מופיעים כמעט חכמים עם שמות בעלי חיים. לעומת זאת בדורות מאוחרים יותר, שמות כמו זאב, דב ואריה הפכו לנפוצים, ומופיעים אצל לא מעט גדולי ישראל, לפעמים בתוספת גרסתם הלועזית – זאב-וולף, דב-בער, אריה-לייב וכדומה. עם זאת, לא מצאנו בעם ישראל אדם שנקרא "נחש" (אם כי מלך בני עמון נקרא כך).
אפשר ללמוד מכך שגם בעלי החיים הטמאים, ואפילו הטורפים שנחשבים לאכזריים, הם חלק מעולמו של הקב"ה ומהבריאה שיצר. הטומאה שבהם מתבטאת רק באיסור אכילה, אבל אין הכוונה שהם שייכים ל"כוחות הטומאה" או למציאות מהותית שלילית כלשהי, כמו בתפיסות אליליות למיניהן. ומכיוון שכך, יש מקום ללמוד מהם, ואפילו להידמות להם בתכונות מסוימות. וכבר אמרו חז"ל: "הוי קל כנשר, עז כנמר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", ולא נמנעו אפילו מלהמליץ על עזותו של הנמר במקום בו היא נדרשת.
אמור מעתה, אפשר ואף רצוי להתחפש גם לחיות טרף, ולא חייבים להיות כבשה תמימה דווקא…(ויחי תשע"ח)
