כאשר למדתי בבר אילן, הכרתי סטודנט שמבחינת דעותיו היה רחוק ממני לחלוטין: חילוני, אתאיסט, פוסט-מודרניסט מושבע, מזוהה עם השמאל הקיצוני. הוא היה אדם נחמד מאד, ששמר על רוגע ושלווה בכל מצב, ולמרות הפערים בינינו נהנינו לשוחח ולדון על נושאים שונים. כמה שנים לאחר מכן, נתקלתי בו בפייסבוק, ושאלתי אותו לגמרי בצחוק: "נו, כבר חזרת בתשובה?" להפתעתי הרבה, הוא השיב בפשטות שכן, וסיפר לי על השיעורים בהם הוא משתתף, הרבנים מהם הוא לומד, ועל כך שגם הבת שלו הולכת בדרך זו. כאשר התעניינתי כיצד התחולל בו השינוי, הוא סיפר על המדריך שלו לאומנויות הלחימה, שהיה אדם דתי, ולימד אותו להסתכל על היהדות כעל סוג של אומנות לחימה רוחנית: דרך חיים שמאמנת את רוחו ונפשו של האדם, מלמדת אותו ריכוז ושליטה עצמית, מדריכה אותו להשתמש בכל כוחות החיים שלו, להתגבר על החולשות והיצרים ולהתמקד במטרה – שהיא התעלות ושיפור עצמי בלתי פוסקים. נקודת המבט החדשה הזו עוררה את העניין שלו ביהדות, שנראתה לו קודם כמו אוסף מצוות ואמונות לא רציונליות, ומתוך כך אימץ את דרך החיים היהודית.
אני חושב שההסתכלות הזו יכולה לתרום רבות גם לאלה שגדלו בציבור הדתי. רבים תופסים את היהדות כסוג של "תאוריה" על המציאות – כאוסף של טענות בהן צריך להאמין (מציאות ה', תורה מן השמיים וכדומה), ומצוות שצריך לקיים, פשוט כי "צריך". בגישה כזו, מתעוררות באופן טבעי שאלות: מי אמר שהתאוריה נכונה, שהטענות נכונות, למה צריך לקיים את המצוות האלה וכן הלאה. אפשר למצוא תשובות לשאלות, אבל דתיוּת כזו נוטה להיות חלשה ולהתערער במפגש עם העולם החילוני.
אבל אם מסתכלים על היהדות לא כאוסף טענות ומצוות, אלא כדרך חיים, כאומנות לחימה – הדברים נראים אחרת. באומנות לחימה העיקר הוא לא התאוריה, אלא המעשים והתוצאות. כל מעשה קטן, כל דיבור ומחשבה, הם חלק מדרך החיים הזו – לא בגלל שכך כתוב באיזה ספר, אלא בגלל שכך אומן הלחימה בונה את עצמו. במקום לשאול על כל מצווה ומנהג למה צריך לקיים אותם, אנחנו יכולים לראות אותם כחלק ממערכת שתפקידה לשפר ולרומם אותנו, להוביל אותנו למדרגות כמו אלה של גדולי ישראל.
(בשלח תשפ"ב)