האם אבותינו גנבים היו?

האם "אבותינו גנבים היו?" כך שואל אבן עזרא על שאילת הכלים של בני ישראל מהמצרים. לכאורה, בני ישראל שלקחו כלי כסף וזהב ובגדים מהמצרים בהשאלה, אך מעולם לא השיבום, ראויים להיחשב כגנבים. אבן עזרא פתר את הבעיה המוסרית בשאילת הכלים בכך שזו הייתה מצווה מה', שברא הכול, ולכן הוא רשאי לקחת מהאחד ולתת לאחר, ואין בכך כל רע שכן הכול שלו.

בדילמה "אותיפרון" של אפלטון שואל סוקרטס: "האם האל מצווה חוקים מפני שהם מוסריים, או החוקים מוסריים כיוון שהאל מצווה אותם?". חז"ל, כמו גם פרשנים רבים, לא אימצו את הפתרון הקל של אבן עזרא. הם יצאו מהנחה שאין להחשיב את המעשה למוסרי רק בגלל שהא-ל בחר בו, אלא המעשה המוסרי הוא טוב מצד עצמו ולכן הא-ל בחר בו.

לפיכך הציעו חכמים ופרשנים הסברים שונים שהצדיקו את שאילת הכלים והסבירו מדוע היה זה מעשה נכון ומוסרי. יש מהם שהוכיחו מפסוקים שונים שהמושג "השאלה" בתנ"ך משמעותו גם נתינה במתנה גמורה (רשב"ם, ר' יונה אבן ג'אנח, רבנו בחיי, כלי יקר). אחרים טענו שהמצרים כיבדו אותם במתנות כדי שימהרו לצאת, או מתוך ידידות של שכנים וחרטה על כך שנהגו בהם ברשע (יוסף בן מתתיהו). פילון קבע שבני ישראל "נטלו בזה את השכר המגיע להם בעד עבודתם", וחז"ל הטמיעו רעיון זה בסיפור על עימות בין מצרים ויהודים שהתרחש בימי אלכסנדר מוקדון, בו המצרים תבעו החזר של הכלים שהושאלו, והנציג היהודי דרש בתגובה: "תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים 430 שנה" (סנהדרין צא, א). לדעת המלבי"ם בשאילת הכלים קיבלו בני ישראל פיצוי חלקי ביותר בתמורה לבתים, לקרקעות ולמטלטלים שהם השאירו במצרים בצאתם.

פרשנים רבים, מרבנו חננאל ועד קאסוטו, סברו שבשאילת הכלים בוצע הלכה למעשה הדין שמחייב אדונים לתת מענק משמעותי מנכסיהם לעבדיהם המשתחררים. דין זה מופיע כמצווה בספר דברים (ט"ו, יג-יד) "וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם. הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ…". פירוש זה מקבל חיזוק מהידע הארכיאולוגי לפיו הענקת מתנות לעבדים משתחררים היתה מנהג מצרי מקובל. מנהג זה מתואר בתבליטים על קירות מקדשים כגון במקדש האל חנום ביב, ובאוטוביוגרפיות החרוטות על קברים דוגמת מצבה שנמצאה בקנטיר ובה מתואר טקס הענקת מתנות למפקח צבאי בשם מוסה היושב על מושב מלכותי, ולמרגלותיו אנשים חלקם מושיטים ידיים לקבל מתנות (עפ"י פנינה גלפז-פלר,  יציאת מצרים – מציאות או דמיון).

אחרי שהבאנו מקצת מן הפירושים לשאילת הכלים, והשתכנענו שאבותינו לא היו גנבים, אלא יצאו כבני חורין הראויים לאותם מענקים, ברצוני להציע שאולי היה גם ניסיון ביציאה ברכוש גדול, ובני ישראל כשלו בו כאשר נתנו ממנו לעגל. בחטא העגל נאמר: "וַיִּֽתְנַצְּלוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב" (לג, ו), והיה זה המשך ל"וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (וראו רש"י ג, כב). העובדה שהיה לבני ישראל שפע של זהב וכסף שהגיע מהמצרים והם זכו בו בפתאומיות כזוכים בפייס הקלה עליהם לתת ממנו לעגל. הם היו אמורים לתרום ממנו בנדיבות שופעת למשכן, אך הקדימו לכך נתינה בנדיבות פושעת לפסל המסוכן.

חז"ל עמדו על הבעייתיות ברכוש הגדול כשאמרו (ב"ר כח): "הכל קראו תגר על הכסף ועל הזהב שיצא עמהם ממצרים, שנאמר: 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל'" (הושע ב, י). אפשר שניתן לשמוע הד לביקורת של חז"ל גם בדבריהם על כך שהכסף והזהב שנטלו ישראל ממצרים חזר בסופו של דבר למקומו, שכן "בא שישק מלך מצרים, ונטלו מרחבעם" (פסחים קיט, א).

הרכוש הגדול שהגיע לישראל בדרך של התחכמות, ניצול חו0לשה ואף סוג של אונאה, היה להם לבסוף לרועץ והביאם לעגל מסכה. ייתכן שפרשה זו, שמלמדת על הצדק הא-לוהי שנעשה לבני ישראל, משקפת בה בעת גם את החולשה האנושית, וממחישה את הסכנה במצב של "כֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ" (דברים פרק ח, יג).

(בא תשפ"ב)