הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"…אמר הקב"ה: מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטרת: תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל, כיצד ? החטאת הייתה באה על החטא, והאשם כן העולה באה על הרהור הלב, השלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה, אבל הקטרת – אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם, אלא על השמחה…".
השמחה – חביבה. היא חביבה על ריבונו של עולם כיסוד העמידה לפניו, והקטורת היא זו שמסמלת אותה. השמחה היא ההתבוננות בעין טובה על המציאות, ישוב הסתירות והניגודים הפנימיים, חיבור וקירוב, והתרוממות אל האור.
בראש ובראשונה מדובר בהכרעה נפשית. שמחה וצער אינם קביעות עובדתיות של המציאות. הם לא מתארים שום דבר שהתרחש, והם גם לא מותנים באופיו של האירוע עצמו. אותן נסיבות עשויות לגרום לאחד שמחה ולשני צער ועצב. השמחה והעצב שייכים להכרעה הסובייקטיבית כיצד להסתכל על העובדות עצמן. כיוון שבערב פורים אנחנו – נדגים זאת אפילו ביחס למגילת אסתר. מגילת אסתר עצמה אפשר שתוביל הן לשמחה והן לצער עמוק. על השמחה אין צורך להרחיב, שכן הקריאה הזו נכנסה אפילו להלכה – "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – ומעבר לכך, פורים הוא החג שאנו מייחדים לשמחה.
אולם ניתן לקרוא את המגילה גם בעצב עמוק. בסופו של דבר – היא מתארת את אחת מנקודות העליבות העמוקות ביותר של האומה הישראלי. אומה מפורדת ומפוזרת בין העמים, נתונה למשוגותיהם של מלכים ושרים, שעשויים לשבת ולשתות בשעה שהם גוזרים עליה גזירת השמדה. אומה שאינה נמצאת בארצה ואינה עובדת בבית מקדשה, אלא נמצאת בארמון מלוכה שגם בו יש חצר חיצונה וחצר פנימית, ומקום שאליו נקראים, והזר הקרב לשם ללא שייקרא – אחת דתו להמית; ועיקר העיקרים – בסופו של דבר, המגילה מסתיימת באכזבה גדולה, שכן שום דבר מהותי לא השתנה. שלוש הפסוקים האחרונים של המגילה, שלעתים אנשים כבר מאבדים כלפיהם את הריכוז ולא מקשיבים להם, אכן חשובים מאוד, שכן הם מלמדים שמגילת אסתר לא הביאה בכנפיה מהפך. עם ישראל נותר תחת שלטון אחשוורוש, לא עלה לארץ ולא הקים את מקדשו, ולמעשה לא נוצר שום דבר שמונע את עלייתו של מלך חדש, ויועץ חדש, שאף הם ישבו ביחד לשתות בשעה שהם עצמם יגזרו כליה על היהודים. ההלכה הביאה גם את המבט הזה לידי ביטוי, שכן אין אנו אומרים "הלל" בפורים, ואחד הנימוקים לכך הוא שאנו עדיין עבדי אחשוורוש, לאמור: שום דבר מהותי לא השתנה.
ההכרעה האם לקרוא את המגילה בצורה זו או בצורה זו, או שמא בשתי הצורות גם יחד – היא אפוא אינה אובייקטיבית, אלא תלויה במתבונן. אשרינו שחכמי ישראל לימדו אותנו לקרוא את המגילה בשמחה, ודרכה להקרין באופן כללי על מעמדה הקבוע של השמחה. החובה לעבוד את ד' בשמחה, והזכות לחיות במבט כזה בעולם בו אנו מתקיימים – מכוננת בנו הכרעה פנימית, להביט בעין טובה על המציאות, ולזכור כי בשעה שאנו עושים זאת, אנו מוציאים מתוך עצמנו את המיטב, את האור, את הבניין, את הקול החיובי והמאיר, ומקרינים את השמחה הזו על עצמנו ועל הסובב אותנו.
(תצווה תשעז)
