על עקרון השוויון בענישה

בפרשת בא מתוארות שלוש המכות האחרונות בסדרת עשרת המכות שניתכות על מצרים. תכליות רבות היו למכות, אחת מהן, מתוארת בפסוק: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם". אך לא רק למען ידעו המצרים את כוחו של הא-ל ועוצמתו, אלא משום העיקרון של "מידה כנגד מידה". אושיותיו של עקרון זה נטועים במקרא, ובהמשך מוצאים אנו בתלמוד "כל מידותיו של הקב"ה – מידה כנגד מידה". במשנה, ביחס לאדם ולמוצאות אותו בעולם הזה, אנו מוצאים "במידה שהאדם מודד – בה מודדים לו".

פרשנויות רבות מוצאות קשר בין כל אחת ואחת ממכות מצרים לבין התנהגות המצרים עם בני ישראל. לשון אחר, מכות מצרים לא הופיעו באקראי, אלא כל מכה ומכה תוכננה וניחתה בגלל התנהגות מסויימת שנהגו המצרים כלפי בני ישראל.

מהמכות סבלו כל המצרים במצרים ללא כל יוצא דופן. אם כל המצרים נרתמו לשעבוד בני ישראל, הרי שכולם גם נענשים. מכאן אבקש לפתוח צוהר לסוגיה חשובה בתחום הפנולוגיה – ועניינה בהטלת עונש שווה על כל מי שמבצע עבירה.

אחד התחומים הקשים והמורכבים בתחום המשפט, הוא תחום 'הענישה'. מהו העונש הראוי שיש להשית על אדם שמפר את החוק? כיצד מטילים עונש? במדינת ישראל רובן של העבירות הפליליות מנוסחות באופן שלצד כל עבירה קבוע בצד תג ענישה. על פי רוב הענישה היא ענישה מקסימאלית, כלומר החוק אינו קובע עונש חובה אלא תקרת ענישה ולבית המשפט מוענקים גמישות ושיקול דעת בהטלת העונש. מציאות זו הובילה לבעיות בשאלה איך מגיעים לאחידות בענישה. פתרון לשאלה זו הונחה בתיקון מיוחד שהוכנס אל חוק העונשין, ואשר ביקש להניח עקרונות בהבניית שיקול הדעת בהטלת עונש.

מבלי להיכנס לשאלה האם הצליח המחוקק בתיקון, אבקש להתחיל מסע שעניינו עקרונות בהבניית שיקול הדעת בהטלת עונש במשפט העברי.

לצורך כך נתחיל באחד הפסוקים המובא בספר דברים והמצווה: "שופטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". על פסוק זה שואל רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המוכר בחיבורו "כלי יקר", מפרשני המקרא (פולין המאה ה-16) שואל: היה לו לומר 'ושפטו אותך' כי מלת אותך תבוא במקום 'תתן לך'. ובמקום 'ושפטו' הוה ליה למימר 'וישפטו' כי ושפטו אינו ציווי כי אם הודעת דברים שכך יהיה". כלומר, שואל הכלי יקר, כאשר אנו מתבוננים על הפסוק כפי שהוא נכתב הרי שלשונו קשה, ולשון זו טעונה הבהרה, והעדפת התורה לשון מורכבת זו מקפלת בחובה משמעות נוספת שיש להבינה. כדי להבין אותה מציע הכלי יקר את ההסבר הבא: "ביאור העניין הוא שפסוק זה ציווי למי שיש סיפק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם,…כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין לזה".

מדברי הכלי יקר עולה שאחת החובות המוטלות על השופט היושב בדין ונדרש להטיל על אדם עונש, היא שיש צורך בהאחדה ובאחידות בענישה. לא ניתן להשית על אדם שביצע עבירה עונש חמור או קל יותר מעונש שניתן לאדם אחר שהורשע באותה עבירה .

(בא תשפ"ב)