בכל עת, ובעת הזו של מגפת הקורונה ביתר שאת, בולטים אנשי הרפואה במסירותם ונאמנותם למען הכלל. הם עושים לילות כימים, פשוטו כמשמעו, לעתים במשמרות רצופות של 26 שעות (ואפשר ולא נאמין, עד שנת 2000 עד 36 שעות רצופות) נטולות שינה, כדי להציל חיים ולהביא מזור לסבלם של רבבות מטופלים. והכל ללא הבדל דת, גזע ומין, ארץ מוצא ומעמד.
עולם הרפואה – עולם מלא הוא, וגם בו יש גוונים וגווני גוונים. אחד התחומים החשובים, שלא תמיד ניתנים לו שימת הלב הדרושה ומלוא ההערכה הוא תחום בריאות הנפש. בשונה מתחומים אחרים, דוגמת אורתופדיה ואונקולוגיה, שבהם למחלה יש סממנים חיצוניים בולטים וניכרים לעֵין כל, תחום בריאות הנפש הוא מעין "חכמת הנסתר".
פעמים הרבה, כלפי חוץ, המטופל נראה ככל האדם, בריא כשור. אך בתוכו פנימה מתרוצצים מיני חוליים המשברים את רוחו ולא אחת, לא עלינו, מביאים עליו כליה, נפשית ופיזית. בשל העובדה שמחלות נפש נסתרות לעתים מן העין בראייה ראשונה, ומתבטאות בהתנהגות 'לא שגרתית', שלא תמיד מאובחנת כמחלה אלא כסטייה התנהגותית מן הנורמה, לא אחת היחס כלפי חולים אלה הוא קשה, שלא לומר עויֵן, מבזה ומחפיר.
עיון ב"תורת הלב" בעולמה של מורשת ישראל מגלה תובנות מופלאות. כמה מביטויו העוצמתיים מצויים בפרשיות הגאולה של ספר שמות (דוגמת "הקשחת" ו|הקשיית" לבו של פרעה).
לצדם, אחד הפסוקים שנאמרים בתפילה מדי יום, ומבטאים את עוצמתו של חולי הלב והנפש, מתאר את הקב"ה כ"רופא לִשְבוּרֵי לב, וּמְחַבֵּש לעַצְבוֹתָם".
מִיהוּתם של כל אותם "שבורי לב" ומַהוּתוּ של "שברון הלב" לא נתפרשה כל צורכה. יש מהפרשנים שזיהו את "שבורי הלב" עם אבלי ציון דווקא (אבן עזרא, וראו ישעיהו סא, ג: המדבר בשימת פאר תחת אפר ומעטה תהילה תחת 'רוח כהה' לאבלי ציון), או עם כלל ישראל הגולים מארצם (רד"ק). אכן, פשט הפסוק אינו מגביל את שברון הלב למגזר או מקום וזמן מסוימים, ועל פניו מכוון כלפי כל אדם באשר הוא.
למראית עין, בחלקו הראשון של הפסוק הקב"ה פועל כמעין 'קרדיולוג' או מנתח לב, המרפא את חולי הלב הפיזי.
לעומת זאת, סוף הפסוק מכוון גם – ואולי בעיקר – כנגד ה"מחבש לעצבותם". חבישת 'עצבות', מעין חולי הנפש, שעשוי להתבטא בתופעות נפוצות כגון דיכאון, מניה-דיפרסיה ומלנכוליה. יתר על כן: ראיית שתי צלעות הפסוק כמקבילות עשויה ללמד שגם 'שברון הלב' בראשיתו, כנגד ריפוי הנפש הוא ולא הלב הפיזי.
במהלך השנים נחשפתי, ולו מקצת מזעיר, למלאכת הקודש של העושים בבריאות הנפש בזכות חמותי, ד"ר ויויאן כהן, רופאה דגולה שנפטרה השבוע לבית עולמה, שבעת ימים ושנים, והיא בת צ"ד שנים. לפני כ-70(!) שנה, סיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטת לונדון, כנגד כל הסיכויים, בדור שבו כמעט לא נראו נשים במקצוע תובעני זה (שלא לדבר על התנגדותו העזה של אביה, שסבר כי "אין זה יאה" לנערה יהודייה, בת טובים ושומרת מצוות, ללמוד באקדמיה, וכל שכן לימודי רפואה). מכל התחומים היא בחרה לעסוק דווקא בפסיכיאטריה, בריאות הנפש. מתוך אמונה בשליחותה, נתנה למטופליה את הנשמה ואת הלב, והגישה במהלך עשרות שנים סיוע לאלפים מהם, רובם המכריע בני שכונות עניות במזרח לונדון. כל זאת, בד בבד עם פעילות התנדבותית ענֵפה ועשייה ברוכה בשדה החינוך היהודי וחיזוק ערכי המשפחה.
לימים, זכתה להיות מחלוצות התחום של "פסיכותרפיה קבוצתית" שנתנה מענה בו זמנית למספר גדול יותר של מטופלים, והצילה רבים מהם מאבדון ומשקיעה בתהומות החיים. גם עם עלייתה ארצה, לפני כעשרים שנה, המשיכה להדריך אנשי מקצוע בתחום זה, וזכתה לראות דור שלישי ורביעי, עשרות רבות במספר של צאצאים החיים כולם בישראל.
לא אחת הסבה את שימת לבנו, לא בדברים אלא במעשה ותוך דוגמא אישית, לסבלם הגדול של כל אותם פגועי נפש, המצויים בינותינו ממש אך פעמים הרבה נותרים בשוליים, כשאיש אינו שם לב אליהם. מסירותה אליהם, כמו גם עמידתה העיקשת על עקרונותיה, והעשייה הנחושה של עמיתיה ושלה במלאכה קשה ותובענית זו, עשויים וצריכים לשמש דוגמא לכולנו, לאחת הדרכים המרכזיות לדבוק במידותיו של הקב"ה, "מה הוא רחום וחנון", ולעשות כל שביכולתנו, כיחידים וכחברה, להביא מרפא מרבי לכל אותם שבורי לב, ולמצער "לחַבֵּש לעצבותם", לסעדם, לעודדם ולתומכם. בחן, בחסד וברחמים, ברגישות ובמסירות.
(בא תשפ"א)