הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
מאלף לראות את הניגוד שקיים בין מעמדה של מצוות כיבוד הורים המקראית ובין מעמדה בספרות ההלכתית המאוחרת. במקרא, מצוות כיבוד הורים זכתה להיכלל בעשרת הדברות, כמצווה החותמת את החלק העוסק במצוות שבין אדם למקום. מבחינה זו, מעמדה הוא מרכזי וחשוב, וכפי שדיברנו עד כה, מכונן את הברית שבין א-לוהים לעם ישראל – ברית שתבוא לידי ביטוי לאחר מכן במצוות התורה. בקצרה, כיבוד הורים הוא עיקר מעיקרי התורה.
בניגוד מוחלט לכך, מי שיחפש את מצוות כיבוד הורים בהלכה המאוחרת לא ימצא אותה כל כך בקלות. במשנה תורה לרמב"ם, מצווה זו מופיעה בהלכות ממרים, בכרך האחרון מן הי"ד החזקה. בשולחן ערוך, מצווה זו מופיע בסימנים מאוחרים בחלק יורה דעה, והיא חולשת על שני סימנים בלבד (רמ-רמא).
עוד לפני שנכנסים למהותה של מצווה זו, ניתן כבר מכאן לראות שמשהו לא טבעי התחולל ביחסינו למצווה זו. מצווה הניצבת כחלק מעיקרי התורה הופכת בספרות ההלכה המאוחרת לשולית, צדדית, ומעוטת פרטים. כיצד הדבר קרה?
דומני שהתשובה לכך נעוצה בכניסתו של גורם חדש בחינוך הילדים בספרות חז"ל, וזהו הרב. במקרא, אין זכר לרב המחנך (בימינו מכונה ר"מ). ישנם זקני העדה, שרים ושופטים. אלה היו חכמי העדה שתפקדו כאישי ציבור ושזכו לכבוד בשל כך. אבל דמותו של הרב האישי, המחנך את התלמיד, לא קיימת. מי שאחראי ללימוד התורה לילדים הם ההורים. פסוקים מפורשים מעידים על כך: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", "ושננתם לבניך ודברת בם" וכו'. גם בפסוקים המדברים על זכר יציאת מצרים, מי שמעניק לילדים את הזיכרון הם ההורים: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר".
אבל בספרות חז"ל כל זה משתנה. עדיין נרשמת חובה על האב ללמד את בנו תורה, לצד כישורי חיים אחרים, אבל בד בבד צומחת ועולה דמותו של הרב המלמד תורה. ייתכן שזה קשור לתקנת ר' יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, ע"א) או שמעון בן שטח (ירושלמי כתובות ח, יא), שכוננו לראשונה בהיסטוריה בתי ספר. אבל בכל מקרה, זה דבר המאפיין את המהפכה בעולמם של חז"ל.
התורה, בעולם החז"לי, הפכה להיות עניין, שאינו נרכש בחיים הריאליים, אלא מתכנס לבית המדרש. המפעל הדרשני התפתח, ספרות ההלכה התעבתה, וכך לימוד התורה הפך לעניין מקצועי – הרבה מעבר לשינון ותרגול. במצב שכזה, לא היה די בהורים שילמדו את ילדיהם תורה; היה צריך דמות מקצועית. כזו היתה דמות הרב, שנכנסה לתמונה.
לכן אין זה מפליא, שבעוד שהלכות כיבוד הורים ברמב"ם נמצאות יחסית בסוף חיבורו, הלכות כבוד הרב מצויות בראשית החיבור – בהלכות תלמוד תורה אשר בספר הראשון מהי"ד החזקה, ספר המדע (הלכות תלמוד תורה ה, א):
"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו. ורבו יתר מאביו, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא".
כך הפכה מצוות כבוד הרב מעניין שאיננו מוזכר כלל במקרא לעניין מרכזי בספרות חז"ל ובמשנה תורה לרמב"ם. הרב לא רק שנכנס תחת האב, אלא הלכותיו התעצבו בהתבסס על הלכות כיבוד אב ואם (כך הראיתי במאמר מיוחד שייחדתי לנושא ושטרם פורסם. המעוניין לקבלו יכול לפנות אלי באופן אישי). זהו לדעתי הרקע של דחיקת מצוות כיבוד הורים מקורפוס ההלכה וההשקפה היהודית.
עמדתי היא שבימינו יש להחזיר את האיזון אל עולמנו הדתי בעניין הזה. את כבודו של הרב המלמד יש לשמר, אבל אין לדחוק בשל כך את מרכזיותה של מצוות כיבוד הורים מהתודעה הדתית. את תורת ההורים ובכלל את מעמדם יש להציב כעיקר מעיקרי היהדות. היחס הראוי אל הורינו צריך לשוב ולהוות נס ודגל לזהותנו היהודית והדתית. הוא שצריך ליחד אותנו כאומה.
אבל מה כה מיוחד בכיבוד הורים? מדוע הוא אחד מעיקרי התורה? על כך ברשימה הבאה.
(בשלח תשפ"ב)
