הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
המדינה לא צריכה להפריע לדת אלא לממש אותה. כיצד עושים זאת?
ישעיהו ליבוביץ' עמד בשעתו על אזלת ידו של הממסד הרבני בטיפול בבעיית השבת במוסדות הציבוריים במדינת ישראל. ואולם, בעיית אי ההתאמה שבין ההלכה למציאות של מדינה רחבה ועמוקה מכך, והיא נוגעת לעצם מעמדה ותדמיתה של ההלכה הדתית במדינת ישראל.
כשמדברים על יחסי דת ומדינה, האסוציאציה הראשונה שעולה לרבים בראש היא הסכם הסטטוס-קוו. הסטטוס-קוו יסודו במכתב שנשלח על ידי הנהלת הסוכנות היהודית, שבראשה עמד דוד בן גוריון, אל אגודת ישראל בירושלים, בשנת 1947, טרם קום המדינה. במכתב זה נקבעה הסכמה המסדירה באופן די מינימלי את מעמדה של הדת במדינת ישראל העתידה לקום. הוסכם כי במוסדות הממלכתיים תישמר השבת ויוגש אוכל כשר, החינוך הדתי ישמור על עצמאותו וכן נושאים של מעמד אישי (קידושין וגירושין) יופקדו בידי בתי הדין הרבניים.
הסטטוס קוו הוא סוג של הסדר שנועד לשמור על כך שמדינת ישראל החילונית לא תיפגע ביסודות וערכים דתיים. הוא בעצם מאפשר לקהילות הדתיות השונות לחיות במסגרת המדינה תוך שמירה על זהותן האישית, מבלי שהמדינה תיכפה עליהן אורח חיים חילוני. בזכותו, אדם דתי יוכל לקחת חלק במוסדות הממלכתיים מבלי שהוא ייאלץ לחלל שבת או לאכול אוכל לא-כשר, הוא יוכל לשמור על החינוך המיוחד שלו וכן לא תהיה לו בעיית יוחסין, שהיתה מחייבת אותו להתבדל באופן מוחלט מן החברה היהודית בישראל. בקיצור: הסכם הסטטוס-קוו הוא הסדר שנועד לאפשר לקהילה הדתית להתקיים במסגרת המדינה למרות קיומה של המדינה.
אבל תפיסה זו רחוקה מלבטא את מקומה של הדת במדינת ישראל. במדינה יהודית, המדינה לא אמורה להיתפס כגורם מפריע לקיומה של הדת אלא לשמש כגורם הפוך מכך – כגורם ממריץ חיובי לקידומה ומימושה של הדת היהודית. הלא זהו ייעודה המקורי של דת ישראל. התורה שניתנה בסיני לא ניתנה ליחידים כי אם לעם. תכליתה להביא את העם לידי כך שיהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש". שאיפותיה היא לכונן ישות ממלכתית, שתהווה סמל ומופת לכל העמים במידות הצדק, המשפט והחכמה, שלה. מטרתה הראשית של דת ישראל איננה אפוא לדאוג לעולם הבא הפרטי של האדם כי אם להביא לתיקון חברתי כולל.
לפיכך, כדי להתמודד עם שאלת דת ומדינה היום, עלינו בראש ובראשונה לשנות את המבט שלנו על ההלכה. כאשר אנו מדברים על שבת, איננו אמורים להסתפק בכך שאדם פרטי יוכל לשמור את השבת במדינת ישראל, אלא עלינו לחשוב על האופן שבו השבת תשמש יום של קדושה ורוח עבור כלל החברה הישראלית. כאשר אנו מדברים על כשרות, איננו אמורים להסתפק בכך שאדם דתי יוכל למצוא אוכל כשר במוסדות הממלכתיים אלא עלינו לחשוב על האופן שבו דינים אלה יעצבו את התרבות הכללית במדינת ישראל ויקדמו בה ערכים של קדושה. במילים קצרות, האתגר הדתי של ימינו הוא בהפיכת ההלכה מעניין פרטי של האדם בביתו לעניין ציבורי-לאומי, המעצב את התרבות ואת הסביבה במדינת ישראל.
כיום, מעטים מאד (אם בכלל) האנשים שעושים זאת. הלכה ישראלית-חברתית איננה קיימת. ההלכה ממשיכה לתפקד כפי שהיא תפקדה לאורך שנות הגלות, כעניין פרטי של האדם בביתו. אך במדינה יהודית עלינו לשאוף למקום אחר. המדינה לא צריכה להפריע לדת אלא לממש אותה. כיצד עושים זאת? זהו האתגר העומד לפתחנו כיום.
(פנחס תשפ"א)
