הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)נחלקו הראשונים בנוגע לחובת האבלות, האם היא מן התורה או מדרבנן. לדעת חכמי אשכנז (ר"י ור"ת), אין כלל חיוב מן התורה להתאבל ותקנת השבעה היא מדרבנן בלבד. חכמי ספרד (הגאונים, הרי"ף והרמב"ם) סוברים, לעומת זאת, כי האבלות ביום הראשון, שהוא גם יום המיתה וגם יום הקבורה, היא מן התורה, ושאר כל הימים מדרבנן.
הדבר המפתיע הוא, שלמרות שלסיעת ראשונים גדולה חיוב האבלות הוא מן התורה, להלכה אין חובה להודיע לאדם על פטירת קרובו. עניין זה נלמד בין היתר מהמסופר בתלמוד הבבלי אודות רב שהיה בן אחיו של רבי חייא (אחיו מן האב) וגם בן אחותו (אחותו מן האם). כשעלה רב מבבל לארץ ישראל שאלו רבי חייא האם אביו של רבי חייא (כלומר סבו של רב) עדיין חי. במקום לענות לו ישירות הסתפק רב וענה לו שאביו שלו (כלומר אחיו של רבי חייא) עדיין חי. הסיבה שעשה כך ולא אמר לו ישירות שהסב מת היא בגלל הפסוק "מוציא דיבה הוא כסיל" (פסחים ד, א). מסיפור זה למד המרדכי (מועד קטן סימן תתקלג), שמי שמת לו מת אין חובה שיגלו לו זאת. ורש"י עוד הוסיף (הפרדס רצ) שכל עוד אין הקרוב יודע על הפטירה ניתן גם להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין.
כלל זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה תב, יב):
מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח). ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע.
הרמ"א מסייג דין זה וקובע כי אם לנפטר יש בנים זכרים נהגו להודיע להם כדי שיאמרו קדיש, אבל לבנות אין צורך להודיע. מכאן ניתן ללמוד שאם מדובר במי שאינו נמנה על אומרי הקדיש (אח או אב) או במציאות שיש כבר מי שאומר קדיש, גם מצד המנהג אין חובה להודיע על הפטירה.
בהלכה זו התקשו האחרונים. הרי חיוב אבלות ביום הראשון שהוא יום המיתה והקבורה לדעת סיעת הספרדים הוא מן התורה. וכיצד אנו רשאים למנוע מאדם לקיים את החובה שמוטלת עליו מן התורה להתאבל, ועוד להזמין אותו לאירועים שהיה אסור לו להגיע אליהם בהיותו אבל? האם אין כאן דין 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'?
על כך השיב הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ב, אבן העזר ב): "לא חייבו חכמים דין אבלות, אלא כשנודע שמת לו מת. וכל זמן שלא ידע לא חל עליו תורת אבלות כלל". כלומר, בשונה מדינים אחרים המחילים חובה אקטיבית על האדם, באבלות אין החובה חלה כל עוד אין הוא מודע לכך. הסבר זה נראה לכאורה קשה, שכן ממתי דיני התורה תלויים במודעות של האדם? וכי השבת לא חלה על מי שלא שם לב לשעה?
ככל הנראה, ההסבר לכך הוא שגם לדעתם של הסוברים שחובת האבלות היא מן התורה, אין הכוונה שלאדם חובה להתאבל, כפי ששומרים שבת. התורה לא קבעה אלא את הדרך שבה יביע האבל את צערו. ממילא, אם מלכתחילה לא היה האדם מודע לפטירה ולא נכנס מעצמו למציאות האבלות, אין החובה מן התורה או מדברי חכמים חלה עליו כלל.
שוב אנו מוצאים אפוא ביטוי לאופן שבו דיני האבלות אינם נוחתים מלמעלה אלא צומחים מלמטה, מחייו של האדם. האבלות היא ביטוי טבעי לרגשותיו של האדם בשעות הקשות שלאחר פטירת המת, וההלכה לא באה אלא לתת לכך ביטוי נכון ומסגרת ראויה. לכן הכלל הראשון בפסיקת הלכה בנושאים הללו הוא להאזין למצוקות לבו של האבל ולתת משקל גדול למנהג הקיים במשפחה או בקהילה. וכמובן, על פי ההלכה, אם צפוי לצמוח נזק לאדם כלשהו מגילוי דבר הפטירה, עדיף לחסוך זאת ממנו ולא להכניס אותו מלכתחילה לסיפור הכואב הזה.
(וישלח תשע"ח)
