למה השבת חשובה יותר משאר המועדים?

שמירת שבת הפכה בספרות ההלכה ובתודעה הדתית הציבורית לאחד הסממנים המרכזיים של הזהות היהודית. עונש חילולה הוא מהחמורים בתורה והיחס למחלליה איננו מתפשר. אבל, מרכזיותה של השבת צומחת בראש ובראשונה מכך שהציווי עליה מופיע בעשרת הדברות. אין אף מועד אחר שמוזכר בהם מלבדה. עובדה זו מעוררת את השאלה – במה שונה השבת משאר המועדים? מדוע היחס כלפיה שונה?

תשובה ראשונה לכך היא, שבעוד שכל המועדים נושאים אופי פרטיקולרי – זכר למאורעות שקרו לעם ישראל, השבת נושאת אופי אוניברסלי. התורה מצווה את עם ישראל לזכור את יום השבת ולקדשו, כי "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", אך בטעם הדבר היא לוקחת אותנו אל המרחב האוניברסלי "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי".

בדיבר על השבת מנכיחים אפוא עשרת הדברות את המחשבה האוניברסלית ביהדות. שורשו של היחס של עם ישראל עם א-לוהים הוא פרטיקורלי – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אך ייעודו הוא אוניברסלי – הכרת א-לוהים כבורא העולם. עם ישראל נבחר כעם ה' לא כדי שיישאר בגבולות עצמו אלא כדי שיביא בשורה לכלל העולם, כפי שנאמר בפסוקי ההקדמה לעשרת הדברות: "ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אך בשמירת שבת יש ממד נוסף. כל המועדים מציינים מאורעות שעשה א-לוהים לישראל. כשאנו אוכלים מצה או יושבים בסוכה אנו משחזרים דברים שקרו לנו בהיסטוריה. אך בשמירת השבת אנו משחזרים את מעשיו של א-לוהים עצמו. בשבת אנו מזדהים כביכול עם א-לוהים בעת בריאת העולם. כשם שהוא ברא את העולם בששה ימים "וינח ביום השביעי", כך אנו מצווים: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' א-לוהיך לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". השבת היא שבת "לה' א-לוהיך". אנו, ששומרים אותה, מזדהים איתו.

דומני שזו הסיבה לכך שבשבת אנו מצווים לא רק לשבות בעצמנו ממלאכה אלא גם לדאוג לכך שכל עושי המלאכה שמסביבנו יימנעו ממלאכה – כולל העבדים והבהמות. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם". יצירתו של א-לוהים בששת ימי הבריאה חלשה על הכל, ולכן גם האדם צריך להשבית את המלאכה אצל כל הגורמים שברשותו. כל המלאכה צריכה להיפסק.

זו חשיבותה של השבת. אנשים נוטים לחשוב שהטבע האנושי נוטה למנוחה ואילו עשיית המלאכה היא הדבר החריג. אך ההפך הוא הנכון. הטבע בכללו איננו עוצר. בעלי החיים מחפשים מזון בכל עת ותנועת גרמי השמים אינה עוצרת. גם האלקטרונים הנעים סביב גרעין האטום אינם מפסיקים מתנועתם. כדי שהעולם יתקיים הוא חייב להמשיך לנוע כל העת.

לכן לעשות מלאכה איננה הדבר החריג. העצירה והמנוחה הן הדבר החריג. אלמלא א-לוהים היה שומר שבת בעצמו בימי הבריאה, לא היה מושג של שביתה ממלאכה בעולמנו. לכן כשעם ישראל מציין את השבת הוא ממחיש בכך את הממד הא-לוהי שבבריאה, את הגורם שמעבר להתנהלות הטבעית של העולם, את א-לוהים. זיכרון השבת הוא המלכת א-לוהים בעולם כולו.

והנה נקודה נוספת: השבת נוגדת את תפיסת העבדות. לעבדים, בהגדרה, אין זמן מנוחה. עבד איננו אדון לעצמו אלא מגוייס תמידית לבצע מלאכה עבור אדונו. כך היה עם ישראל במצרים. כשעם ישראל שומר אפוא שבת ובטל ממלאכה הוא משחרר עבדים. גם אם במשך ששה ימים ישנם עבדים שעושים מלאכה, העובדה שביום השביעי הם נחים מעידה על כך שבמהות הם אדונים לעצמם. אין בשורת חירות גדולה מכך.

בשל כל זאת, דווקא השבת נכנסה לעשרת הדברות. שמירתה הופכת את עם ישראל למי שנושא את בשורת מציאותו של א-לוהים, שהיא הבשורה המשחררת ביותר שיכולה להיות. שמריתה הופכת את החברה הישראלית לחברה גאולית, בו לכל אדם שמורה זכות המנוחה, זכות המעידה על הקשר המיוחד שלו לא-לוהים, יוצר המנוחה.

(בא תשפ"ב)