הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בשלושה ניסיונות התנסו בני ישראל במן שקיבלו במדבר: הראשון – לאסוף בכל יום רק את כמות הצריכה האישית-משפחתית של אותו יום: "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות טז, טז). השני – שלא להותיר מהמן ליום המחרת: "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (יט-כ). השלישי – להימנע מלצאת כדי ללקוט מן בשבת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ" (כו).
בניסיון הראשון השתדלו בני ישראל לעמוד, וכיוון ששיעור עומר לגולגולת קשה לאדם לאמוד, ה' סידר נס קטן, וכשבאו לביתם מצאו שלכל אחד יש בדיוק כשיעור הנדרש (רש"י). בשני הניסיונות האחרים נראה שרוב העם עמד בהצלחה. אכן היו כמה "אֲנָשִׁים" בודדים שהותירו מהיום הראשון ליום המחרת, ולפי חז"ל מדובר בשניים בלבד: דתן ואבירם. היו אמנם מעטים ש"יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט" ביום השבת, אך אף הם היו כנראה מתי מעט. היינו יכולים לצפות שבני ישראל יקבלו צל"ש על כך שרובם המוחלט עמד בניסיונות, וכי תהיה התייחסות סלחנית למעידה של היחידים שסרחו. אולם במקום זאת הם קיבלו תוכחה קשה בגלל אותם בודדים שכשלו בריסון תאוותם.
משה קצף על המותירים מיום אחד לחברו, ו-ה' גער בעם כולו לאחר שיצאו ללקוט ביום השבת: "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי". האם העובדה שכמה אנשים יצאו ללקוט בשבת אומרת שהם ממאנים לשמור מצוות?
נראה, שעוצמת הביקורת נובעת מכך שניסיונות המן שיקפו יסוד מהותי בחיים על פי התורה. תורת ישראל מאפשרת לאדם לקחת מעולם החומר, אבל תובעת ממנו לשלוט בעצמו ולרסן את תאוותו. היא מתירה לו לממש את יצריו, אבל דורשת ממנו להגבילם בהגבלות רבות שדורשות משמעת עצמית גבוהה.
יש שיטות דתיות שונות שחרתו על דגלן את אידיאל הפרישות, והן מחייבות התנתקות אופטימאלית מעולם החומר. בחיים על פי היהדות האדם אינו מתיימר להשיג שלמות על-ידי סגפנות ופרישות, אלא דווקא על-ידי איזון וריסון. הוא לא נתבע לעסוק בגירוש החומר, אלא בכיבוש החומר, ואם יעלה במעלות החסידות, אף יחתור לקידוש החומר.
משימה זו קשה ביותר. קל יותר להימנע מלהחזיק בבית מאכל מפתה אך מזיק, מאשר להימנע מלאכול אותו כשהוא מונח לפנינו. קל יותר להימנע מלהתקרב לאזור מסוכן, מאשר ללכת במקום סכנה ולהיזהר בכל צעד מפני מעידה. זה היה האתגר הגדול של בני ישראל במצבי הפיתוי של פרשתנו, כשהותר להם לקחת מהמזון השמימי שנחת בפתע, ועם זאת נדרשו לרסן את תאוותיהם ולוותר על השפע.
ניסיונות המן מייצגים את עקרונות האכילה היהודית. שומר תורה רשאי לאכול לשובע, אולם עם מגבלות מגוונות: לא הכל מותר, ולא בכל זמן אפשר, יש להמתין לשחיטה ובדיקה, מליחה והדחה, לחכות שנות ערלה, להפריש תרומות ומעשרות וחלה, להימנע מחלב אחרי אכילת בשר, לא לאכול לפני התפילה ועוד.
ניסיון המן הוא במהותו גם ניסיון המין. התורה מתירה יחסי אישות ואינה דורשת פרישות, אבל יש סייגים רבים של איסורי ביאה ודרישות קפדניות לריסון עצמי. אנו עדים לקשיי ההתמודדות בזמננו המתבטאים מצד אחד בתופעות מטרידות של מתירנות ופריצת גבולות, ומצד שני: "נשות השאלים" והפרדות מוגזמות בין בנים ובנות.
ניסיון המן הוא במהותו גם ניסיון הממון. יהודי שומר תורה רשאי להרוויח כסף ואף להתעשר, אולם גם אל עולמו הפיננסי חודרים כללים מנחים ומגבילים המחייבים וויתור על ימי עבודה, הימנעות מריבית, נתינת הלוואה וצדקה, ועוד.
ניסיונות המן היו קשים במיוחד לעם שיצא זה עתה מעבדות ודלות לחרות ועצמאות, וממחסור וחסכים לשפע ומתנות א-לוהים. למרות הכל רוב העם עמד בהם, ולכן זכה תוך זמן קצר למתן תורה ומצוות. גם בזמננו עברנו במהירות ממחסור לשפע, מצנע ופשטות לשפע ומתירנות. לא בכדי רבים מתקשים בהתמודדות, ולכן ראוי שנסתכל על דור המדבר בהתפעלות ונשאב מהם השראה והכוונה: לשמור על גבולות וכללים שמביאים לחיים מאוזנים ששואפים לכיבוש החומר וקידושו.
(בשלח תשעט)
