הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
מסכת האבות מסתיימת בפרשת וישלח, ובפרשת וישב מתחילה למעשה מסכת הבנים. המאמץ של התהוות הזהות הישראלית הצליח בבירור אחר בירור אשר התחיל עם יציאת אברהם – תחילה לגרים – מאור כשדים ונמשך דרך יצחק – עולה תמימה שנעקד על גבי המזבח – ועד יעקב אשר מיטתו שלמה. הוא הוליד י"ב שבטים, בחינת "ועמך כולם צדיקים", ומעתה עוברת המשימה אליהם למצוא את הדרך להצלחת השלב הבא, שהוא איחוד כל המידות כדי לתקן עולם במלכות שד"י.
עלינו להבין שמשפחת יעקב איננה משפחה של אנשים רגילים עם הבעיות השכיחות של עימותים בין הילדים המקנאים אלו באלו. כל אחד מבני יעקב הינו מועמד להוות קומה שלמה של עם ישראל, כל אחד לפי הדרך שבה אור ד' מופיע דרכו בעולם. כולם הם מרכבה לשכינה. אבל כשהם מחולקים אלו מאלו, אין ה' אחד.
ישנן כמה אפשרויות לבטא את מהות המשימה העומדת בפניהם. נראה אמנם כי לפי פירוט הסיפור התורני, העניין המרכזי הוא עניין היציאה מהגלות. זו היא ההגדרה הבסיסית של מושג הגאולה. בדרך כלל, מתייחסים לנושא זה בקשר ליציאת ישראל מהגלות, אבל לאמתו של דבר, הגלות אינה שייכת כלל לישראל. או במילים אחרות, הגלות, בשביל ישראל, היא "תקלה", "תקרית". הגלות, בעיקר, היא מצבם המהותית העצמותית של אומות העולם. לא בכדי מספרת התורה על יציאת אברהם מאור כשדים מיד לאחר סיפור תפוצת האנושות על פני האדמה בעקבות מגדל בבל. התהוותם של העמים מתחילה בפיזור ובפירוד. והמשימה שבה מתחיל אברהם היא להורות דרך התיקון של הגלות והוא מורה את הדרך בכך שהוא בעצמו שם קץ להימצאותם של העברים במלכותו של נמרוד.
נחזור עתה לעניינם של בני יעקב. כבר בפרשה הקודמת מסתמן שבני לאה מאד רגישים למשמעות "ישראל", בעוד שיעקב, שהוא מי שזכה לתואר הזה, נראה קצת חושש מההתמודדות הבלתי נמנעת עם סביבה עוינת. יעקב אינו אוהב את ההתמודדות. הוא עושה את מה שצריך וכמו שצריך אבל כאילו רק מפני שהוא נאלץ ואין ברירה. העדיפות מבחינתו היא להיות בשקט. וגם בפרשתנו כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" ופירשו חז"ל שיעקב אבינו ביקש לשבת בשלוה. שלוה זה כמעט שלום. הבדל של אות אחת. אבל אף על פי שהשלום טרם הושג, יעקב מחפש את השלוה, השקט. אחרי כל מהומות חייו, נדמה לו שהוא סוף סוף זכה לזה. ואז "קפץ עליו רוגזו של יוסף". יש לזכור כי יוסף (ששמו בגימטרייה "ציון") היה בהיוולדו מי שנתן את הסימן כי הגיע הזמן לחזור הביתה: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל-לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". האיתות הזה הינו תוצאה של כך שיוסף נקרא על שם הציפייה ל"בן אחר". הוא מזוהה ברוח הקודש של האבות והאמהות כמי שיהיה מסוגל להיות אח בכור שלא יסכן את אחיו הקטן, ואכן ההיסטוריה תוכיח זאת ביחסים בין יוסף ובנימין.
ועכשיו, אותו הבן דווקא המסמל כביכול את שיבת ציון, מגולל בפני אביו ואחיו חלומות של יציאה אל העמים כדי לתת לחם לאכול לרעבים – ואין לחם אלא תורה – ולהיות אור לגוים ככוכבים להאיר חשכת ליל גלותם. האחים – היינו בני לאה – הרגישים כל כך לכבוד ישראל (פרשת דינה תוכיח) סבורים כי יש העדפה ליוסף מצד יעקב. יש לכך רמז בתורה שהרי כתיב "אלה (הפוסל את הראשונים) תולדות יעקב – יוסף". אבל האמת היא שאין כאן ראשונים לפסול; עד עכשיו סיפרה התורה את תולדותיהם של האבות. מעתה היא תעסוק בתולדותיהם של הבנים. חלק ניכר מהפרשה מוקדש למאמציו של יהודה להקים את השושלת המשיחית שלו, וכן מספרת התורה על הרפתקאותיו המסוכנות של יוסף עם אשת פוטיפר, כי גם הוא מחפש את הדרך להקים את השושלת שלו ואם כן הוא זקוק לאישה לכך. גם אצל יהודה וגם אצל יוסף השאלה היא אותה שאלה: מאיפה תבוא אם הבנים?
התשובה לגבי יהודה היא שכדי להבטיח את העתיד הכי רחוק, יש לחפש את האישה בעבר הכי פנימי ומקורי. על כך יאמרו חז"ל במדרש שתמר היא בתו של שם בן נח. בדרך המשיחית של יהודה היא הדרך של הקודש הפנימי העצמותי. לעומתו, סבור יוסף, שהיות והמשימה היא לתקן את הפירוד הכלל עולמי, יש להמשיך לחפש בחוץ את מי שיהווה את הקשר "בין ישראל לעמים". התורה דאגה לספר לנו שיוסף היה "נער". הוא היה בן י"ז שנה כשהתחיל כל העסק. היינו, שהיה עדיין בבחינת קטנות, טרם הגיע לגדולה. אמנם חלומותיו ממשיכים את חלומו של יעקב. רק שבעוד שחלומו של יעקב הוא לחבר שמים וארץ, חלומותיו של יוסף הם החיבור האופקי, לחבר בין אדם לחברו. זאת אומרת, שחלום האב וחלומות הבן משלימים זה את זה. אבל בינתיים חלומות אלו שטרם התחילו לחבר בין אדם לחברו- כבר מפרידים בין אח לאח. זהו הפרדוקס של יוסף: הסיסמה שלו היא "את אחי אנוכי מבקש", והרי הוא מביא את דיבתם רעה אל אביו. הוא נראה כמי שרוצה להיות באמת אח, אבל גם רוצה להיות מנהיג ושני הדברים לא תמיד מסתדרים ביחד. ההמשך מראה שדרכו של יוסף הכרחית כדי לייסד את הבחינה החומרית-הארצית של ישראל, אבל הוא צריך לדעת ולהסכים לכך שמשיח בן דוד הוא מיהודה דווקא, ויהודה מצידו צריך לדעת שכסא דוד, הוא משיח בן יוסף.
(וישב תשפ"ג)
