הארץ הטובה אשר מעבר הירדן

פרשתנו פותחת בתפילתו הכל כך מרגשת של משה רבנו לבקש מהדיין הרחום ית' להיכנס לארץ ישראל. אין אנו יכולים להתעלם מהקשר ההדוק הקיים בין שאיפתו זו של משרע"ה לבין האירוע המרכזי בשבוע אשר בו תמיד חלה פרשה זו, יום אשר בו נחרב הבית בראשונה ובשנייה, יום של בכיה לדורות בעקבות סירובו של דור יוצאי מצרים להיכנס לאותה ארץ חמדה וימאסו בה. ההנגדה המובלטת כאן בין תחינתו של משה לבין התנהגותם של אותם ראשי עם, אשר לא רק ויתרו על הזכות הגדולה אלא גם משכו את כל העם אחריהם, אינה יכולה שלא לעורר אותנו על האחריות המוטלת עלינו לתקן מעוות זה בהפגנת דבקותנו בארצנו דוקא בעידן זה שבו שוב ושוב מתאמצים אויבנו וגם אלו אשר טוענים להיות בעלי בריתנו לנתק אותנו מזכויותינו על אדמת קודש של ארץ ישראל.

כבר כתב המהר"ל מפראג בספר נצח ישראל המוקדש כולו לענין תשעה באב, ענין הגלות והגאולה, שאילו היו יוצאי מצרים נכנסים לארץ ישראל, לעולם לא היו אומות העולם מערערים על זכויותינו. מכאן שרק במעשינו תולים אויבינו את עצם התנגדותם לאמור: הם בעצמם העידו על כך שאין הארץ שייכת להם שהרי סרבו להתיישב בה. ואם כי בימינו ב"ה חלק גדול מעמנו כבר יושב בציון, הרי הוא בבחינת יהושע וכלב לעומת כל אלו אשר מעמידים פנים כאילו ארץ ישראל היא אמנם ארץ הקודש אבל מולדתם היא במקום אחר. ברור שכל עוד יהודי מתגורר במדינה כל שהיא עליו להיות אזרח נאמן של אותה מדינה, וזאת מדין תורה. ברור גם כדברי הרמב"ם שאין איסור לגור בכל מקום. אבל כל זאת בתנאי שיהיה ברור שכאשר אין אנו נמצאים בארצנו אנחנו בגלות. וכל מי שאינו מודה על הגלות כאילו מודה לעבודה זרה דברים כפשוטם כפי שמוכח מהסוגיה הידועה במסכת כתובות. והלא אגדות החורבן נמצאות במסכת גטין והרמז ברור ודי לחכימא ברמיזא.

והנה פרשתנו היא הראשונה של השבעה דנחמתא הבאים אחרי התלתא דפורענותא. וצריך לשים לב כי אין הנחמה שייכת אלא למי שהתאבל באמת ובתמים על האבידה הגדולה. כך נפסק להלכה בשו"ע על ארבעת הצומות הקשורים לחורבן: "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר". מדוע כתוב כאן "אסור לפרוץ גדר" יותר מבכל הלכה אחרת? שהרי לכתחילה שלושת הצומות חוץ מתשעה באב תלויים ברצון העם. אבל עכשיו כשכל ישראל כבר קיבלו על עצמם להתענות בהם (וראה המשמעות במשנה ברורה), מי שאינו מצטער בצער עמו נקרא פורץ גדר. ועל כגון דא כתב הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל וכו', ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא".

וכן נאמר: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.

ובתחינתו ביקש משה: "אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנן", ואמרו חז"ל ומובא ברש"י, ההר הטוב הזה- זו ירושלים: והלבנון- זה בית המקדש. משה מתחנן לזכות לעבור אל הארץ הטובה אשר מעבר הירדן. ארץ ישראל הממשית במציאות של עולם הזה, לא הארץ הטובה העליונה בבחינת לעולם ירשו ארץ. זו מובטחת לו. הוא מבקש להדבק בזהות העברית של אברהם העברי, להיכנס לארץ העברים ממנה גנב גונב יוסף, אותה הזהות החוזרת לתחייתה בימינו בארצנו הקדושה. והתשובה – אתה משה, הרועה הנאמן – לא יכול לחזור הביתה ולהשאיר את צאנך במדבר. בבוא העת, כשיחיו מתי מדבר, אתה תהיה בראשם ותכניס אותם – וכך אומר משה: ויתעבר ד' בי למענכם. ויתעבר כנגד אעברה נא, ויתעבר היינו "יום עברה היום ההוא" שהוא יום המיתה. מסביר משה ויתעבר ד' בי למות בחוץ לארץ כדי שיעמוד דור המדבר עמו לעולם הבא.

ובסוף כל הדורות אנו מצפים שיעשה ד' לא למעננו אלא לשמו הגדול המחולל בגוים כדברי יחזקאל הנביא "לָכֵן אֱמר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל כּה אָמַר ה'", הרחום בדין אליו התפלל משה, "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל", ויתקיים במהרה "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה' נְאֻם אֲדנָ"י ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם", אכי"ר.

(ואתחנן תשפ"ב)