רב סרן שמועתי

"לא חשוב מה יאמרו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים", אמר דוד בן גוריון. הוא צדק, אבל גם טעה.

פרשת השבוע, מן הבודדות שנקראו על שם לא-יהודי, ולא סתם אלא גוי שבגויים, כהן מדיין, שפיטם עגלים לעבודה זרה, מלמדת אותנו שלמרות הכל חשוב, לפחות לפעמים, גם לשמוע מה אומרים הגויים (ואפילו לקבל מהם עצות בעניין הרפורמה הנחוצה במערכת המשפט).

מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה הסב את שימת לבנו למדרש חכמים (סוטה יא, ע"א) שלפיו חברי "ועדת ההיגוי" של "הפתרון הסופי" זומנו לפונדק אחד. "טְרִיוּמוִירַאט", שלישיית מנהיגי עולם שנקראו לתכנן את מכונת ההשמדה של "הבה ונתחכמה לו".

וכך מורים אותנו חכמים: "שלושה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ- נהרג. איוב ששתק – נידון בייסורין. ויתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית(!)".

אכן, שלא כאיוב שנותר אדיש (והאדישות, "העמידה מנגד", כבר קרא בקול אלי ויזל, גרועה יותר מן הרֶשַע), יתרו אינו בורח בשל חוסר רגישותו לכאב הנאנקים אלא בשל אי יכולתו להתמודד עם כוחות הרֶשַע.

לפי ניתוח זה, יתרו הפנים היטב את העוול המוסרי והאכזריות הנוראה שבמעשי פרעה, אך לא היה יכול להם.

יתרו לא היה אדיש. הוא היה נואש.

רגישותו לסבל וחוסר יכולתו למנוע אותו לא הותירו לו ברירה אלא לברוח לארץ מדבר, לפרוש מחיי המעשה לחיי הרוח.

לפי תיאורם של חז"ל, יתרו היה תייר קבע בממלכת הרוח. "נוסע מתמיד" בעולם הדת והדעת. בחיפושיו אחר האמת התיאולוגית, "לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא חזר עליה ועבדה" (מכילתא יתרו).

לא ייפלא אפוא שגם כש'שמע' על התגלות הקב"ה במעמד הר סיני, מיד התייצב ובא. ולא עוד, אלא שבירך וקרא בשם ה': "ברוך ה'… עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים" (יח, י-יא).

אכן, דיוק בפסוקים עשוי ללמדנו תובנות מאלפות נוספות. ראשית, אוזנו המוזיקלית של יתרו אינה מסתפקת בשמיעה סלקטיבית, בררנית. היא שומעת הכל: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".

וכמאליה עולה השאלה: מה בין "כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו" לבין "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"? ומדוע יציאת מצרים קובעת ברכה לעצמה ואינה בכלל "כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו"?

הבידול בפסוק, כמו גם עמימותו ("את כל אשר עשה", אבל מה כלול ב'הכל כלול' זה?) עורר את הפרשנים, ראשונים כאחרונים, לנסות ולהציע לו פשר. יש מהם, דוגמת רש"י (בעקבות חז"ל, ראו זבחים קט"ז), שפירשו: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

אכן, כפי שפירש דודי הרב שמואל אבידור-הכהן ע"ה, יש הבדל משמעותי, ויש שיאמרו תהומי, בין שני המאורעות.

"קריעת ים סוף" הייתה מעשה נֵס, מעשה שמים. לעומתה, "מלחמת עמלק" עשויה להיתפס בנקל כמעשה שגרתי, מעשה ידי אדם.

אילו שמע יתרו רק על קריעת ים סוף, ייתכן שהיה נותר במקומו, שהרי אין בכך ולו ראשית עדוּת ליכולתם ולסגולתם של בני ישראל עצמם, אלא רק לזו של הקב"ה.

אילו שמע יתרו רק על מלחמת עמלק, ייתכן שהיה נותר אדיש. כבר שמענו, ויותר מפעם אחת, על עמים היוצאים למלחמה נגד אויביהם ומנצחים בה.

מה שהסעיר את יתרו והפעים את רוחו, מה שעורר והניע אותו לעזוב את 'אזור הנוֹחוּת' שלו במדין, ולצאת אל ישראל המדברה, היה צירוף שני המאורעות יחד. רוח וחזון מזה, כוח ועוצמה מזה.

עמי העולם אינם מתפעלים רק מעוצמתה הצבאית של ישראל, או מהיותה מעצמת הייטק.

הם מתפעלים מיכולתנו לשלב בין השניים. עַם שיודע להקים גם את צה"ל ואת הכור הגרעיני, גם את מכון ויצמן וגם בתי מדרש לתורה. גם קצינים וטייסים מופלאים, וגם שפע של אנשי תורה ומדע, חכמי תורה וחתני פרס נובל.

יתר על כן: לשמע ה'חדשות, והרי עיקרן', יתרו אינו מסתפק ב"שמיעה" פאסיבית, אדישה.

הוא עושה מעשה ובא למדבר כדי להזדהות עִם העַם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, בדרכו הארוכה אל ארץ ישראל.

אכן, אם פרעה שמע "אל כל עשה אלקים למשה ולישראל עמו", לשם מה צריך משה רבנו לחזור ולספר לחותנו "אל כל התלאה אשר מצאתם בדרך"?

אולי כדי ללמדנו, שאינה דומה "שמיעה מרחוק" לשמיעה מפי אדם שחווה את כל המאורעות על בשרו. ואינה דומה שמיעת "חדשות" ערוכות, שפעמים הרבה מתמקדת רק בניצחון ובשמחה לסיפור "כל התלאה" שמספר על הדרך הקשה שהובילה אליהם.

מידיד אמת, הוסיף ולימדנו הרב אבידור-הכהן, אין צריך להעלים גם את הבעיות והקשיים. יש לספר לו לא רק על ההישגים וההצלחות אלא גם על הכישלונות, הסבל והתלאות.

לא ייפלא אפוא שגר שבא להתגייר (ולפי דעות מסוימות, יתרו היה אב-טיפוס לגֵרים כולם), אומרים לו: מה ראית להצטרף לאומה זו, שהיא דוויה וסחופה בגויים? ורק אם אמר הגר: אני יודע, "ואף על פי כן", מגיירים אותו.

זאת ועוד: את קריעת ים סוף מכנה משה "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל". ואילו את מלחמת עמלק הוא מכנה "התלאה אשר מצאתם בדרך".

ללמדנו, שגם מלחמה שמסתיימת בניצחון סוחף ומוחץ על האויב כמלחמת עמלק, בכלל "תלאה" היא. ראשית, מפני שגם במלחמת ניצחון יש קורבנות, ושנית: מפני שאין מלחמות שמחות, ואין לך כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

(יתרו תשפ"ב)