התורה – סם חיים או סם המוות?

כשם שנוהגים לקרוא לשבת פרשת בשלח – 'שבת שירה', נכון לקרוא לשבת פרשת יתרו – 'שבת מתן תורה'. כשם שלרגל 'שבת שירה' נוהגים לעסוק בהיבטים שונים ומגוונים של ה'שירה', לרגל 'שבת מתן תורה' נכון לעסוק בהיבטים שונים ואקטואליים של לימוד התורה.

בשנים שלפני הקורונה נהגנו לקיים כנסים מיוחדים לקראת השבת, שבהם עסקנו במשמעות האקטואלית והאקוטית של 'מתן התורה' לחיינו היהודיים. עסקנו בעיקר בחשיבות של לימוד התורה, לכולם, בעיקר בגילאים הבוגרים, ובאתגר של שילוב לימוד התורה ו'קביעות העיתים לתורה' במהלך של חיים תובעניים ומאתגרים.

לרגל האירועים המטלטלים של השבועות האחרונים אנו מבקשים לעסוק בתופעה מורכבת ופרדוקסלית הקשורה ללימוד התורה, שכבר עסקו בה חז"ל: "אמר ריב"ל: מאי דכתיב: 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (דברים ד יד), זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ב). "דרשו מלת 'שׂם' (כאילו כתוב 'סם', א.ש.), כי היה צריך לומר: 'וזאת התורה אשר לימד משה'" (מהרש"א שם). הדימוי ל'סם' רפואי שיש חולים שהוא מרפא ויש חולים שאותה התרופה בדיוק עלולה לגרום להם להחמרת המצב עד כדי מוות: "היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו 'סם חיים', שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ואומר: 'רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ' (משלי ג), ואומר: 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' (משלי ח לה). וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות, שנאמר: 'יערף כמטר לקחי', ואין עריפה אלא הריגה" (תענית ז א, ובספרי, דברים לב, הוא לומד מהפסוק במשלי ד': "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא").

חכמים ביקשו להדגיש שבתורה יש מרכיב קדושה מעצים, המחזק את כוחות הנפש וביכולתו לתקן את פגמיה ו"מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכ"ר פתיחתא ב). "אַךְ אִם הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בִּרְאוֹתוֹ דְרָכֶיהָ, צִוּוּיֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, הִנֵּה סוֹף סוֹף מֵאֵלָיו יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב" (מסילת ישרים ה א). אולם, כאשר הנפש מקולקלת ומושחתת ביסודה, יש שהעצמה זו לא די שאינה מתקנת את הנפש אלא אף מעצימה את קלקוליה וחסרונותיה.

חז"ל תולים את התופעה המורכבת במגמת הלימוד: "לשמה – משום כאשר ציווני ד' א-להי ולא כדי להקרות רבי" (רש"י תענית ז א). 'לימוד לשמה' הוא סם חיים ו'שלא לשמה' הוא סם המוות משום שהמניעים הזרים ללימוד – ה'לא לשמה', כגון בקשת הכבוד, להיקרא 'רבי', (ובמקום אחר בכוונה ללמוד לשם קינטור), מרוקנים את כוח הקדושה מהלימוד.

הדימוי של חז"ל של לימוד תורה 'למטר' מסביר את התופעה בצורה נוספת: "ענין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה, סם חיים או סם מות, כן בתורה מצמיח מה שבלבו, אם לבו טוב – תגדיל יראתו, ואם בלבו שורש פורה ראש ולענה – יגדל הטינא  בלבו, כמו שכתוב (הושע יד י): 'צדיקים ילכו בם, ופושעים ייכשלו בם'. וכמו שאמרו (שבת פח ב): 'למימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא'. על כן צריך לפנות לבו בכל יום, קודם הלימוד ואחריו, מעיפוש הדעות והמידות, ביראת חטא ומעשים טובים". (הגר"א אבן שלמה, א יא, ושם מדמה את ה'הפנות' מהקלקולים הרוחניים ליציאה לשירותים, שהגוף מפריש החוצה את החומרים המזיקים).

באופן רגיל 'המאור שבתורה' מתקן את קלקולי הנפש, אולם כאשר יש בנפש קלקול גדול בתחום תאוות העריות, הממון, הכבוד ויצר השררה, הקלקולים עלולים להתעצם לכדי ממדים בעייתיים. בעיקר בקרב אנשים בעלי מעמד אליטיסטי, בעלי שליטה, קשרים וכוח, שעלולים להרשות לעצמם לעבור את גבולות המותר והאסור, בהניחם ש'להם זה מותר' בגלל שהם 'מורמים מעם', ושממילא איש לא יעז לעמוד מולם ולגבות מהם מחיר על מעשיהם. במקרים שכאלה נדרשת עבודה נפשית ורוחנית ממוקדת כנגד הקלקולים, כדי שלא יתעצמו.

(יתרו תשפ"ב)