דבר הרמטכ"ל

בסוף השבוע הקודם השתתפנו ביום עיון לציון עשרים וחמש שנים לאסון המסוקים, בבי"ס הר וגיא בקיבוץ דפנה, אירוע חינוכי ממלכתי שכלל פרק חינוכי בהשתתפות מאות תלמידי כיתות י"א וי"ב ובו פאנל מגוון ומפגש עם קבוצות תלמידים של אנשי חינוך אנשי ציבור ומפקדים. אירוע זה מתקיים זו השנה העשרים וחמש. נתבקשתי להשתתף בו בשנותיו הראשונות ונעניתי בשמחה, כדי לספר על תלמידי היקר שילה לוי ז"ל שנפל באסון המסוקים בהיותו לוחם בפלחה"ן נח"ל. אח"כ במהלך השנים הוזמנתי מידי פעם להשתתף בו. השנה התקיים יום העיון תחת הכותרת "בין שותפות אחריות וזיכרון" – בהכוונה לסולידריות פנימית בחברה הישראלית והשלכותיה על הנכונות לשרות משמעותי וקרבי בצה"ל.

בסופו של היום התקיימה עצרת ממלכתית. את הפרק החינוכי חתם ראיון של טלי ליפקין שחק עם הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, ותשובות לשאלות התלמידים לרמטכ"ל. בין היתר נשאל: "מה אתה עונה למי שאינו מעוניין להתגייס?" ועל אמירתו: "הטובים ללוחמים!" כהתייחסות לכרזה "הטובים לסייבר!"? ו"מה השרות יתן לי?" ועוד שאלות שמשקפות את התהייה, הערפול, הטלת הספק והפרימה של מערכות המושגים הערכיים בעידן הפוסט מודרני. היא כבר נוגעת בליבת מונחי הקיום האינסטינקטיביים האנושיים הבסיסיים, ופורמת אותם. לא רק במישור הלאומי, גם במישור האישי.

את הרמטכ"ל אביב כוכבי הכרתי לראשונה לפני עשרים שנה כמח"ט צנחנים בחומת מגן. חטיבותינו נלחמו כתף אל כתף בשכם. כבר אז התרשמתי שמדובר בקצין איכותי, ערכי, חושב, בעל ידע כללי, לוחמני, יצירתי ובעל כושר ביטוי.

הרמטכ"ל ענה לשאלות התלמידים בסבלנות, והמריא בתשובותיו לגבהים חשיבתיים פילוסופיים, גם כשפתח את תשובותיו ב'נעשה את זה פשוט'. מדי פעם סובבתי את הראש, כדי לחזות במאות התלמידים באולם, עניין אותי לראות אם בני דור הוואטסאפ, והמלל הקצר והרזה, עדיין מקשיבים ומצליחים לעקוב. ולא איבדו אותו. הופתעתי לטובה.

הרמטכ"ל פתח בדבר הבסיסי ביותר, "אין לנו את הלוקסוס" אמר, "שלא להתגייס, אל מול האיום הקיומי שעוטף אותנו מששה כיוונים, איום שהולך ומתעצם, שמחייב כל אחד מאתנו בתורו להתייצב ולהיות שותף בהגנה על המדינה". כוכבי לא אמר ולו מילה אחת על 'חובת הגיוס', המעוגנת בחוק, וטוב שכך. בהמשך הזכיר את תפיסתו של הפסיכולוג היהודי ניצול השואה ויקטור פרנקל, של 'האדם מחפש משמעות' והסביר לבני הנוער שה'כח המניע' החשוב ביותר שמניע את האדם לעשות דברים, אף אם הם קשים ותובעניים, הוא ה'משמעות' הערכית שהדבר הזה נותן לחייו. והתלמידים הקשיבו. בתום השיחה אף התייצבו כמה עשרות ליד הבמה וביקשו מהרמטכ"ל צילום סלפי. הרמטכ"ל נעתר.

פרשת 'תרומה' עוסקת בתרומה משולשת, לראשונה בתולדותינו כאומה. עם ישראל מתבקש לתרום משלו, ולהיות שותף בהקמת המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב). "ג' תרומות אמורות כאן: אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כו'. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד" (רש"י שם). בכך יהיו שותפים להשראת השכינה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם פס' ח). המשמעות של המילה תרומה היא: "הפרשה מממונם" (רשב"ם שם). תרומה זו אינה קצובה ואינה חובה, מ'נדבת הלב'. והיא מתווספת לשתי 'תרומות' נוספות שהן 'חובה זהה' לכולם, 'מחצית השקל', לעשיית האדנים, שהם הבסיס להעמדת המשכן, ולקרבנות הציבור. שילוב בין המחוייבות הציבורית השוויונית לבין ה'מעבר למחוייבות' שהיא נדבת הלב, אינדיבידואלית. כך מקימים משכן! וכך משרים שכינה!

המילה תרומה באה משורש 'רום' (ס' השרשים לרד"ק) משמעותה הפשוטה שמרימים ומפרישים משהו ממשהו, אולם יש לה גם משמעות של 'רוממות': "לרום מעל הארץ" (יחזקאל י טז), כ'מורם' מהמציאות בגלל מעלתו וקדושתו: "עלית למרום" (תהלים סח יט). ל'תרומה' יש קדושה מיוחדת. אולם לא רק הדבר הנתרם 'מרומם', גם התורם מרומם את חייו, משגרת החיים הארציים למעלה ערכית וקדושה, בכך שליבו בוחר לתרום משלו למטרה מרוממת.

(תרומה תשפ"ב)