'ושכנתי בתוכם'- גם במרפסת ובחדר המדרגות

בפרשת תרומה מתארת התורה את בניית המשכן. הפרשה פותחת: "…ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, א'-ג', ח'). בשאלת מיקומה של פרשת המשכן נחלקו הדעות, רש"י פירש, שלפי סדר המקראות, הציווי על בנית המשכן נאמר לפני חטא העגל, מדוע התורה כתבה את סיפור חטא העגל לאחר פרשיית המשכן, אם במציאות חטא העגל התרחש לפני בניית המשכן? לדעתו של רש"י הציווי להקים את המשכן ניתן רק במהלך ארבעים הימים האחרונים (שבמהלכם קיבל משה את הלוחות השניים) – שהיית משה בהר סיני לאחר חטא העגל – שהרי מטרת הקמתו היא תיקון חטא זה! הרמב"ן, מניח שהפרשיות מסודרות כרונולוגית. מצוות בניית המשכן היא שניתנה מיד בתום מעמד הר סיני. לדעתו, המשכן אמור להמשיך את מעמד הר סיני בצורה תמידית! הסיבה העיקרית לעליית משה להר סיני היא, אם כן, לאפשר את המשך מתן התורה לישראל, "…וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו…" (שמות כ"ה ב').

ביסוד השאלה האם קדם הציווי על עשיית המשכן לחטא העגל או לאחריו, עומדת שאלה מהותית יותר, האם המשכן הינו המקום האידאלי להשראת השכינה, או שמא אינו אלא "פשרה" שלאחר חטא העגל. האם מתחילה רצה הקב"ה שבני ישראל יעבדוהו ללא כל ייצוג פיזי, ורק לאחר חטא העגל הבין הקב"ה כביכול שהעם זקוק לסמל כזה?! גישה זו מגובה במדרשי חז"ל "…אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל .."(תנחומא ח'), ומבוארת בספורנו לפיו אכן, בתחילה הקדושה התפשטה על כל יחיד ויחיד ומצויה בכל מקום ומקום, לאחר חטא העגל…החליט א-לוקים להתגלות במסגרת החומר ובמקום מוגבל, במשכן.

בית הכנסת קיים מאז תקופת בית המקדש השני (מן המאה ה- 6 לפני הספירה ועד למאה ה- 1 לספירה), הן בארץ ישראל והן בקהילות היהודיות בתפוצות – בבבל ובצפון אפריקה. לאחר שחָרַב בית המקדש השני ובוטלו הקרבת הקורבנות והעליות לרגל, הפכו בתי הכנסת למקום המרכזי של היהודים ולתחליף מצומצם לבית המקדש. בית הכנסת כּוּנה בפי חז"ל בכינוי "מִקְדָּש מְעַט", כלומר, מקום הממלא חלקית את תפקידו של בית המקדש (יחזקאל י"א ט"ז).

הפילוסופיה עוסקת בשאלת יחסי גוף ונפש. התהליכים הנפשיים הם פרטיים ואיש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל"רשות הרבים" מבחינה הכרתית. ניתן לכמת אותם ולמדוד אותם. גובה ניתן למדידה, שמחה, שלווה, היא תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה.

הרצון העז לשמור על מסגרת התפילה בציבור, גם באופן חלקי, משתקף ביתר שאת בתקופת הקורונה. המוטיבציה הדתית העמוקה שבתפילת הציבור מקבלת מענה – בתפילת מרפסות, חצרות, חדרי מדרגות, מבואות ובכל מקום אפשרי. בתלמוד מובא מעשה ממנו מסיקים שתפילה בציבור מתבטאת בשלושה דברים, הקהילה, הזמן, והמקום. גם כשאחד או שניים מהמרכיבים הללו חסר מעלת תפילת הציבור קיימת (ע"פ ברכות ז' ע"ב ח' ע"א). מנין המרפסות נלמד ממקורות שונים, במשנה בעירובין מובא שחצר קטנה שנפל אחד הכתלים שלה והיא פתוחה לגמרי לחצר גדולה, החצר הקטנה בטלה לחצר הגדולה ונחשבת לחלק ממנה, אך מאידך החצר הגדולה אינה נחשבת למחוברת לחצר הקטנה. דין זה לגבי הוצאה מחצר לחצר ללא עירוב, אך בגמרא מובא שיש לכך עוד השלכות כגון צירוף אנשים לתפילה במניין, שאם רוב האנשים נמצאים בחצר הגדולה ומיעוטם בחצר הקטנה, הקטנה בטלה לגדולה – ומצטרפים אותם אנשים להשלים למניין. אולם אם רוב האנשים בחצר הקטנה – אין מצרפים את העומדים בחצר הגדולה לנמצאים בחצר הקטנה (עירובין צ"ב ע"א וע"ב). כלומר, שכדי לצרף למניין יש צורך שיהיו כולם באותה רשות ללא מחיצה שמפסיקה ביניהם. לעומת זאת במשנה בפסחים הדנה באכילת קודשים מחוץ לירושלים נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי האם הדין ש"מן האגף ולחוץ – כלחוץ" שנאמר במשנה לגבי דינים התלויים בקדושת ירושלים נאמר גם לגבי תפילה, שלדעת רב גם בתפילה מן האגף ולחוץ – כלחוץ, אך לדעת רבי יהושע בן לוי "אפילו מחיצה של ברזל – אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (פ"ה ע"ב). האם הסוגיות סותרות זו לזו, וכמי ההלכה? רש"י פירש שמחלוקתם לעניין צירוף העומדים בחוץ לתפילה בציבור, ולדעת רב אין מצטרפים. תוספות מקשים ממסכת סוטה ומבארים שמחלוקתם לעניין ענית אמן, ופוסקים כריב"ל, ולכן העומדים בחוץ יכולים לענות לקדושה וברכו הנאמרים בפנים. לתפילת המרפסות יתרון כיוון ש "רואים אלו את אלו", במסכת ברכות מובא שאם מקצת משתי חבורות רואות אלו את אלו מצטרפות לזימון, על אף שהם בחדרים נפרדים (ע"פ ירושלמי), האם הדבר נכון גם לעניין צירוף למניין? המחבר בשולחן ערוך פוסק שהעומדים בחוץ ורואים את המתפללים בפנים דרך חלון מצטרפים עמהם (או"ח סי' נ"ה סעי' כ'), וכך הכריע המשנה ברורה, שמעיקר הדין הלכה כדעה המקלה שאם הם רואים זה את זה מצטרפים, אך כותב שלכתחילה טוב להחמיר בזה (בביאור הלכה ד"ה ולחוץ).

(תרומה תשפ"א)